מדברים היום רבות על "היום שאחרי". כדי להגיע ליום שאחרי - אנחנו צללנו חזרה להיסטוריה. מה קרה כאשר רבין העביר את עזה לרשות הפלסטינית? כיצד חרץ הסכם אוסלו את גורלה של הרצועה והפך את המלחמה במחבלים לבלתי אפשרית? וכיצד תעתע ערפאת בישראל כל הדרך עד לאינטיפאדה השנייה?
בציר הזמן - אנחנו לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה, בתחילת חורץ תשס"א. בפרק הזה אנחנו נדבר על מה שמכונה "מדיניות ההכלה", נסקור כאן ביחד עד לאלו למקומת היינו מוכנים להגיע, רק כדי לא לנפץ לעצמנו את אשליית הסכמי אוסלו. בפרוץ האינתיפאדה, הפכה צומת נצרים לזירת מלחמה, וכשאנשי דחלאן התחילו לבצע פיגועים קשים - ההוראה הייתה להרגיע את המצב. כשהתחילו הקסאמים על שדרות - צה"ל רצה לפעול בבית חנון, אבל האמריקאים כבר לא הרשו לו, וצה"ל נאלץ לסגת.
בזמן שביהודה ושומרון צה"ל יצא למבצע חומת מגן שריסק שם את הטרור, התוכניות למבצע דומה בעזה בוטלו ברגע האחרון. מתברר שבצה"ל כבר קידמו את הרעיון של ההתנתקות הרבה לפני שנולד בציבור. וכשההודנה ומפת הדרכים קרסו, שרון למעשה הצטרף לרעיון שבושל לפני.
