האדם אינו חי לבדו. יש משפחה וחברים, ויש גם קהילה, עיר ומדינה. במעגלים אלו מתנהלים יחסי גומלין ומערכת של חיובים הדדיים. זהו תחום נרחב בתורה ובהלכה, אליו שייכים מושגים כמו: בני העיר, תקנות הקהל, דינא דמלכותא, הלכות שכנים, ועוד (בדרך כלל בתחום של "חושן משפט"). במאמרים הבאים ננסה בע"ה להציג יסודות הלכתיים שמהם נובע כוחו של הציבור, הממסד, השלטון. במסגרת זו לא נוכל כמובן להיכנס לדיון הלכתי מפורט, אלא נדבר בכללות על "תפיסת עולם הלכתית" (על פי בירור הלכתי מפורט יותר שנמצא בידנו).
מה למשל מחייב אדם לשלם מיסים לעיר? למדינה? מדוע אי אפשר לומר "לא צריך טובות"? האם תושבי המקום מחויבים זה לזה לקיים מערכת שלטונית? האם מדינה (מלכות) יכולה לכפות את האזרחים לצאת למלחמה, ואם כן מדוע? בשאלות אלה ואחרות ניגע במהלך הדברים.
נראה שהמחויבות ההדדית בחיי הציבור מוסברת לפי מושג השותפות. כדי להבין את משמעות הדברים, נלך צעד-צעד, מהפרט אל הכלל.
כיצד נוצרים חיובים הדדיים בין אנשים? איננו מדברים כאן עלמצוותשבין אדם לחבירו, מאהבת ישראל ועד מצות צדקה – אלו ודאי דברים חשובים מאוד, "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה" – יש מצוה להתנדב, אך בדרך-כלל אין אלו חיובים במובן הממוני. איך ראובן נעשה חייב ממון לשמעון? בדרך כלל, יש מעשה מסוים שיוצר התחייבות, זיקה ממונית בין שני אנשים: אם ראובן לווה משמעון, קנה ממנו, התחייב לשמור על חפציו, הזיק לו, וכדומה – כל אלו יוצרים חוב ממוני.
שני אנשים יכולים להחליט להיות שותפים, ויכולים גם לפרק את השותפות. אך האם האחד יכול לכפות על השני להשתתף עמו? בדרך כלל התשובה שלילית. מה פתאום?
ובכל זאת, לפעמים ישנה שותפות מחייבת שנוצרת מעצם המציאות שמספר אנשים נמצאים בה. כך נאמר בגמרא (בבא מציעא קטז, ב) "שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטורפה, מחשבין לפי ממון" – השודדים דורשים מבני השיירה כופר, ועל כל בני השיירה להתחלק בתשלום (באופן יחסי, לפי הממון שיש לכל אחד). ומה יקרה אם אחד האנשים יאמר "איני רוצה לשלם"? מדוע אתם כופים אותי? לאותו עקשן אומרים: אתה שותף בעל כורחך! כיון שברור שהצורך הזה משותף לכולם, גם לך, ואילו היית לבדך היית דואג לעצמך ומשלם – אינך יכול כעת לחיות על חשבון אחרים.
הפוסקים למדו מכאן למקרים דומים. כך פסק הרמ"א בשולחן ערוך (חו"מ רסד, ד) שאם שני אנשים 'נתפסו', הסתבכו בעניין מסוים, והאחד הוציא כסף כדי להציל את שניהם ממאסר – חבירו חייב להשתתף עמו בהוצאות. הדין הזה נלמד מדין שיירה דלעיל.
בעל 'נתיבות המשפט' מנסח זאת כעקרון משפטי כללי: "כך הדין בכל מקום, כשהדבר צריך לשניהם ואי אפשר לאחד לתקן הדבר מבלי חבירו, שכופין זה את זה". אם אנו נמצאים "בסל אחד", יש בעיה משותפת ויש צורך במאמץ משותף כדי לפותרה – כולם חייבים לשאת בהוצאות. חשוב להדגיש, שהחיוב אינו תלוי בתוצאות המאמץ, סיבת החיוב אינה ההנאה-התועלת שהתקבלה בפועל, אלא עצם הצורך המשותף.
מאחורי ההלכה עומדת סברה ישרה. אנו אומרים לאדם: לא ישר ולא הגון להיות רק בעמדת הפרזיט המנצל. הרי אם לא היו עוד אנשים אתך בשיירה, היית משלם בעצמך לשודדים. אלא שעכשיו אתה מנצל את טוב-ליבם של האחרים, או את מידת הלחץ שלהם, מחכה שהם ישלמו ואז אתה תקטוף את הפירות. יש לך סבלנות, והאחרים יעבדו בשבילך... כך לא מתנהגים, תהיה בן אדם!
כמו בכל הלכה, יש לדייק ולהצביע על המקור המחייב. שיטת הרמב"ן היא שהלכות כגון אלו נלמדות מהפסוק "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (דברים ו, יח) – "לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם... אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה... חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר". בציווי הזה נכללים דיני ממונות שאינם כתובים במפורש בתורה, כולל החיוב של הנשיאה בנטל במקרים כגון שיירה ומאסר. אמנם "ועשית הישר והטוב" כולל גם דברים שמוגדרים "לפנים משורת הדין", אבל דינים כגון אלו שראינו הם "שורת הדין" ממש. דין ישר וטוב.
המאמר פורסם לראשונה בעלון גל עיני
