מוראה של מלכות

האם ניתן להכריח את האזרחים להתגייס לצבא ולצאת למלחמה? עקרונית, ודאי שכן. כך פוסק הרמב"ם שהמלך יכול לכפות את העם לצאת ל"מלחמת מצוה", כמו מלחמת הגנה מהאויב, "עזרת ישראל מיד צר" (הלכות מלכים ה, א-ב). אך מדוע באמת יכול המלך להכריח את בני מלכותו לסכן את חייהם במלחמה?

נכון שמצוה להציל מי שנתון בסכנה - "לא תעמוד על דם רעך"! - אך אדם אינו חייב לסכן עצמו להצלת חברו, ואם כן כיצד ניתן לחייבו לצאת למלחמה ולהסתכן בנפשו להגנת המדינה?

| שלום המלכות

אנו חוזרים למושג השותפות בחיי הציבור. בפעמים הקודמות הוסבר שצרה משותפת מחייבת לשאת בהוצאות ההצלה; נכס משותף מחייב לשאת בהוצאות האחזקה המקובלות; ובני העיר יכולים לתקן תקנות ולקנוס קנסות כדי לאפשר את החיים המשותפים. כל זה ודאי נכון כשדנים על המלכות-מדינה כולה, אלא שכעת לא מדובר רק בחיוב ממוני אלא בשעבוד הנוגע גם לנפשות!

חיוב זה נובע מכך שהדבר חיוני לקיום המדינה. "מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחברו בולע את חברו" (ע"ז ד, א). "מוראה של מלכות" אינו רק כלפי פנים, "בטחון פנים" למניעת פשיעה וכדו', אלא גם היכולת של המלכות להתגונן מפני תוקפנות של מלכות אחרת.

| דינא דמלכותא מכוח הציבור

לפי זה, סמכות המלך, וכל שלטון אחר, נובעת מכך שהוא מייצג את הצורך של הציבור. בסופו של דבר, כל האזרחים מרוויחים מעצם קיומו של השלטון, והעובדה שהם משתמשים בשירותי השלטון היא כהסכמה לתת לו תוקף.

כך מוסברת גם ההלכה הידועה "דינא דמלכותא דינא" – כדברי הרמב"ם "שדין המלך דין... שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים" (הלכות גזלה ה, יח) – כלומר, הציבור ככלל מקבל עליו את חוקי המלך, לא רק לחיוב ממוני אלא אף במה שנוגע לגופם (כמו עבדים), כי לקיום המלכות יש צורך ביכולת כפיה חזקה, כמו גיוס לצבא ויציאה למלחמה תוך סיכון חיים מובהק.

כעת מובן מדוע המלך-המנהיג יכול לגייס אנשים למלחמה. אמנם "חייך קודמים לחיי חברך", אך במסגרת ציבורית – שעצם קיומה הוא לטובת האנשים – ניתן לכפות את הפרטים להסתכן למען הכלל. למעשה, המוכנות של היחיד-הפרט למסור את הנפש למען הציבור-הכלל, בשעת מלחמה וכיו"ב, היא תופעה רווחת וטבעית, אך כעת הוסבר היסוד השכלי-הגיוני לכך (השייך גם באומות העולם).

| אחדות בעולם האצילות

המנהיג המלכד את העם מעניק תודעה של אחדות, תחושה שאיננו רק פרטים המקיימים יחסי-גומלין זה עם זה, אלא ציבור אחד – ותחושה זו מתחדדת כשעומדים מול סכנה, כמו מלחמה.

בפעמים הקודמות הקבלנו את רמות השותפות השונות למערכת העולמות היסודית: כנגד עולם העשיה – המציאות הממשית-מעשית של בעיות וצרכים העומדים לפנינו ודורשים את פתרונם. כנגד עולם היצירה – הלכות שכנים, מערכת יחסים קבועה הנובעת מכך שאנו חיים זה לצד זה. וכנגד עולם הבריאה – החיים המשותפים הדורשים חשיבה על "תקנות העיר", ו'בריאת' מערכת של שלטון מקומי.

כעת הגענו ל"עולם האצילות" – שאין בו מודעות עצמית, חוויה ותודעה נפרדת, אלא הכל בטל בנוכחות ה', כאשר הבטול לה' הוא הוא החיים האמיתיים, "באור פני מלך חיים". כיוצא בזה, העולם האנושי בנוי על כך שהיחיד בטל, במידה מסוימת, בתוך המלכות – מתוך ההבנה שאילולא המלכות אין באפשרותו להתקיים. ניתן לדייק ולומר שהרמות הראשונות עוסקות בשותפות בין הפרטים, אבל כאן מדובר ביותר מזה: בטול של הפרט לגמרי כלפי הכלל, והנכונות למסירות ובטול היא זו שמעניקה חיות לפרט עצמו.

צורת הקיום האנושי רומזת על הקיום שלנו מול ה', "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא", וסמכות המלך על נתיניו – "מוראה של מלכות" – צריכה ללמד אותנו, בקל-וחומר, על היחס כלפי ה' שאם לא נקבל את מלכותו אין לנו חיים.