היכן נמצא ביהדות שלטון העם? ובכן, גם לאחר שנפסקה המלכות בעם ישראל, התקיים במשך כל הדורות שלטון עצמי מסוים, לפחות בתוך מסגרת הקהילה היהודית. מנהיגי הציבור נקראו (בדרך כלל) "טובי העיר", וההלכה מעניקה להם סמכויות נרחבות, "טובי העיר בעירן כבית דין הגדול" (שו"ע חו"מ סי' ב). גם כאשר מדובר במדינה שלמה, ניתן להגדיר את סמכות השלטון בדיוק באותן הגדרות הקיימות בהלכה ביחס לעיר אחת.
סמכותם של טובי העיר נובעת מכוח הציבור, אנשי העיר עצמם, ופעמים רבות הם נבחרו בפועל בידי אנשי העיר. אפשר לומר שזוהי דמוקרטיה, שלטון העם (דמוס – עם. קרטוס – שלטון), אלא שמדובר ב"דמוקרטיה יהודית" מיוחדת, שאינה עושה ככל העולה על רוחה אלא כפופה לסמכות התורה וההלכה, בהתאם לברית המחייבת של העם היהודי עם הקב"ה מאז מעמד הר סיני ולכל הדורות.
בהקשר זה כדאי להביא את דברי הרמ"א: "כל צרכי צבור שאינן יכולין להשוות עצמן, יש להושיב כל בעלי בתים הנותנים מס ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים, וילכו אחר הרוב. ואם המעוט ימאנו הרוב יכולין לכוף אותן" (שם סי' קסג) – התנאי העיקרי הוא שנציגי הקהל יאמרו דעתם "לשם שמים" (ומיותר לציין שמדובר כאן על נציגי הקהילה היהודית בלבד).
| המלך מקים פרלמנט
כעת נעבור לשלטון המלך ונבדוק האם הוא חייב לסתור קיומה של מערכת דמוקרטית של "טובי הקהל".
האם המלך מרכז בידיו בפועל את כל סמכויות השלטון? ודאי שלא. הרי לצד המלך חייבים להיות שרים ויועצים ומנהלים ופקידים ושופטים, ועוד ועוד. יתירה מזו, לפי התורה ברור שבתי-הדין, ובמיוחד בית הדין הגדול, הסנהדרין, אינם פועלים מכח המלך. ועדיין אפשר לחשוב שיתר רשויות השלטון מתמנות בידי המלך ופועלות מכוחו, ולא מכוח העם. זה יתכן, אבל האם זה הכרחי? נראה שלא.
נתאר לעצמנו למשל את דוד המלך או מישהו מצאצאיו שקורא יום אחד לשריו הבכירים ואומר להם: איני רוצה להיות אחראי יותר על הניהול הכלכלי של הממלכה ואני מבקש מכם להקים פרלמנט ("טובי הקהל") שיבחר בידי העם ויהיה אחראי על התחום הזה. האם פירוש הדבר שהמלך 'התפטר' ממלכותו? נראה שלא. יש הגדרות מהותיות למלך שאי אפשר לוותר עליהם – כפי שמתבטא בהלכה האומרת "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" – ויש סמכויות שאפשר לוותר עליהן, והדבר דורש עיון ובירור. מכל מקום, מסתבר שבכל מקרה יש להותיר בידי המלך סמכות-על, והוא יכול להתערב כרצונו בהחלטות הפרלמנט או להטיל וטו וכדו'.
| מודל משולב
ניתן, אם כן, להציע שיטת ממשל המשלבת בין דמוקרטיה יהודית למלכות. לפי הצעה זו, ייבחרו נציגי הציבור היהודי – "טובי הקהל" – לפרלמנט שיעסוק בניהול ענייני המדינה. מעל הפרלמנט, יעמוד המלך, אשר עוסק בפועל בתחומים מסוימים, ויש לו הזכות להתערב בשאר תחומי השלטון.
כמובן, זו הצעה ראשונית שצריך עוד לעבד ולפרט. מכל מקום, גם אם עוד לא הגיע הזמן למנות מלך, ניתן למנות מעין 'נשיא' שיקבל סמכויות דומות. מודל כזה הצענו בתנועת "דרך חיים" והתנועה מתנהלת כבר עכשיו בהתאם אליו.
[במידה מסוימת, מודל כזה קיים היום בכמה מדינות בעולם, כמו באנגליה (ליתר דיוק: הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה) שיש בה "מונרכיה דמוקרטית" – דמוקרטיה ייצוגית פרלמנטרית לצד בית מלוכה. אמנם למלך (המלכה) יש שם מעמד יצוגי-סמלי בעיקר, אבל תיאורטית יש לו את הזכות לפזר את הפרלמנט וכדו'.]
| אין מלך בלא עם
מדוע אנו מעדיפים מודל משולב כזה? איננו יודעים כיצד באמת תראה מלכות בית דוד כאשר תתחדש בעזרת השם. אבל אם אנו רוצים לחתור לקראת התחדשותה בכלים מעשיים (ולא רק בציפיה ותפילה), נראה שכדאי לאמץ את המודל המשולב המתאים יותר לנפש האדם היום.
בפנימיות התורה יש חשיבות רבה למשפט שטבעו הקדמונים "אין מלך בלא עם". באמת, המלך יונק את כוחו מן העם (דבר המתבטא גם בהלכה), ועם הדורות ניכרת עליה במעמדו של העם הרוצה יותר ויותר לבטא את עצמו בהנהגת הציבור. כך ניתן לתאר מעין 'זיווג' פורה בין המלך, המייצג את מלכות ה', ובין העם המביא את דברו של היהודי הפשוט, עמך ישראל.
ופרפרת נאה לקינוח ממורנו הרב יצחק גינזבורג שליט"א, שהדברים נכתבים בהשראתו, והוא נותן בהם סימנים: מלך ועוד שלטון העם = 600, מספר חשוב בקבלה (פר שך). המעשה שבו התגבש העם לקראת החרות ממלכות פרעה למלכות ה' הוא קרבן פסח העולה בגימטריא 500(שווה גם פרו ורבו, המצוה החשובה והראשונה). ואם נצרף את המספרים נקבל בגימטריא מונרכיה דמוקרטית (ואל תתפלאו על הגימטריא למלים לועזיות, גם האר"י הקדוש עשה כך בכוונות חג הפסח)... חג חרות שמח!
פורסם לראשונה בעלון גל עיני