בחצוצרות וקול שופר...

בכריכת הספר "אביהם של ישראל" חלק ג' המספר על הרב מרדכי אליהו, מופיעה תמונתי תוקע בחצוצרה בעצרת תפילה בכותל המערבי, לפני הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו.

בכמה הזדמנויות זכיתי לתקוע בחצוצרות של מכון המקדש, אבל היום אני רוצה לספר על חצוצרות שתקעתי בהם בכניסה להר הבית.

היו אלו חצוצרות שקיבלתי כתרומה מיוחדת עבור סיבובי השערים.

לפני שש עשרה שנה, היינו כמה חברים, שהיינו מקיפים את הר הבית כל יום שלישי – ותוספת של חצוצרות, היתה משמעותית ביותר.

אולם לא זכינו להשתמש הרבה בחצוצרות אלו.

באותם הימים, הר הבית היה סגור לכניסת היהודים.

ולמרבה הצער, העובדה הפשוטה שההר מוסגר לידי האויב הערבי, הפריעה למעט מאוד יהודים. אולם לפחות היו את מעט היהודים הצדיקים, שהבינו שהמצב אינו יכול להישאר כפי שהוא.

ערב אחד, היה זה ביום ראשון, אור לט' בכסלו תשס"ג, התקיימה פגישה של נציגים מחברי תנועות המקדש, בעיר העתיקה.

בין היתר השתתפו הרב ישראל אריאל ראש מכון המקדש, הרב יוסף אלבוים מהתנועה לכינון המקדש, פרופסור הלל וייס מארגון שוחרי המקדש, יהודה עציון מתנועת חי וקיים ועוד ועוד (ונזכיר בהמשך עוד כמה). כמדומני שאשתי היתה האשה היחידה שהיתה נוכחת באותה פגישה.

השאלה המרכזית שהיתה על הפרק היתה – מה עושים בשביל שהר הבית ייפתח?

עלו כל מיני רעיונות, והיו כל מיני תכנונים, אבל בסוף, לפני שהפגישה התפזרה, הציע אחד המשתתפים – אם כבר אנחנו כאן, לפחות נעשה השתדלות. נלך לפתח של הר הבית, ונבקש להיכנס.

הנחת היסוד היתה, שיחסמו אותנו כבר מרחוק.

נביע את מחאתנו, ונלך.

אולם לא כך היה.

באותם הימים, ציינו המוסלמים את ימי "הרמדאן".

הרחוב של השוק היה מקושט, אבל שומם לגמרי.

בהחלטה של רגע אמרתי – נביא גם את החצוצרות...

הלכנו עד לשער – ואף אחד לא חסם אותנו.

והנה אנחנו בשער.

קבוצה של כ-20 איש.

השער נעול.

אז מה עושים? דופקים עליו.

והנה נשמע קול מבפנים במבטא ערבי – מי שם?

מי זה באמת יכול להיות, שדופק על השער של הר הבית בשעת ערב מאוחרת?

אחד המשתתפים השיב:

אברהם, יצחק ויעקב. משה ואהרן, יוסף ודוד...

חברי אלון קליי ואני התחלנו לתקוע בחצוצרות. תשר"ת, תש"ת, תר"ת.

לפי כתב האישום שקיבלנו, הקול נשמע עד למרחוק...

ובכל אופן, השער נעול. אז מה עושים?

והנה קבוצת שוטרים עצבנית מגיעה.

תעזבו את המקום תיכף ומיד!

האמת היא שזה מה שכבר התכווננו ממילא לעשות.

אז לכאורה בזאת תם האירוע.

אבל מסתבר, שהוא עדיין היה רחוק מתחילתו.

הקבוצה עזבה את המקום, כנראה להפתעת השוטרים, שלא ציפו לסיום כל כך מהיר של האירוע.

מה – כזה אירוע יכול להיגמר בלי שיהיה אקשן?

אי אפשר קצת לנסות להתסיס את "המקומיים"? אבל פשוט לא היה שם אף אחד שבא לריב איתנו חוץ מהשוטרים. וגם אנחנו לא באנו לריב עם אף אחד...

ובכל אופן, השוטרים שהיו במקום החליטו, שאי אפשר לתת לאירוע הזה להיגמר סתם כך.

כל כך הרבה יהודים שבאים לבקש לפתוח את שערי ההר, זה לא דבר שרואים כל יום.

אז אחרי שכבר הלכנו כברת דרך בשוק, והיינו לא רחוק מהכניסה לרחבת הכותל, מגיעים אלינו כמה שוטרים – כמעט בריצה, ומתנפלים על אחד המבוגרים שבקבוצה – יוסף דיין, תושב פסגות.

אתה עצור!

למה? מה קרה? כולם רוצים להבין.

ואז קופצים כמה שוטרים על יהודה עציון – גם אתה עצור.

שני העצורים מוכנסים אל תוך רחבת הכותל, לתחנת המשטרה שהיתה ממוקמת שם באותו הזמן.

בעקבות העצורים, מגיעה חלק גדול מהקבוצה, שלא מוכנה לקבל את ההתנהלות הזו.

ואז מכריזים השוטרים – כל מי שנכנס לכאן לתחנה – עצור.

אז היינו אחד עשר עצורים – בין העצורים היו עורך הדין ברוך בן יוסף, הרב פנחס אנגל, חברי אלון, ואני ואשתי (וגם בתי שטרם נולדה אז, כי אשתי היתה בהריון).

הובאנו בניידות לתחנת הקישלה, ושם הכניסו אותנו אחד אחד לחקירה, במשך שלושת השעות הבאות.

אחרי כל החקירות, החליטו סוף סוף לשחרר – אבל לא את כולם.

ארבעה מהחברים זכו לבלות את היממה הבאה במעצר, כאות הוקרה מאת המשטרה.

יוסף דיין ויהודה עציון, ואלון ואני. אנחנו כנראה המסוכנים שבקבוצה.

טוב, הרי תקענו בחצוצרות. מה זה עושה בשמים? ובטח בארץ...

בתום היממה הובאנו אל בית המשפט – עם בקשה להרחיק אותנו ל-30 יום למרחק 50 מטרים משערי הר הבית.

אנחנו סירבנו בתוקף. מחר יום שלישי! יש סיבוב שערים! אנחנו לא יכולים להתרחק מהשערים!

השופט לא כל כך הבין מה המשטרה מבקשת.

אתם חושבים שזה הגיוני שכולם יתקרבו לשערים במהלך סיבוב השערים ורק אלה יעמדו מרחוק?

זה לא הרבה יותר בטוח שהם יעמדו יחד עם כל הקבוצה של הסיבוב?

השופט לא ידע, שהרבה פעמים בסיבוב כולו היו משתתפים רק 4-5 אנשים... אבל גם אנחנו רצינו שזה יהיה הרבה יותר, אז הבענו את הסכמתנו לדברי השופט, שבאמת הרבה יותר בטוח שלא להטיל עלינו הגבלות. וגם אם זה קצת אנשים, ואדרבה, דווקא כשיש רק קצת, עוד יותר חשוב שכולם יתקרבו.

נציג המשטרה התעקש. הם עלולים לדפוק על השער!

זה באמת נשמע מאוד מפחיד...

הם כבר עשו את זה!

וכנראה פרצה מלחמת עולם בגלל זה...

השופט נתן החלטה – צו הרחקה לשלושים יום – חמישה מטרים מהר הבית.

חמישה מטרים זה מספיק רחוק שאף אחד לא יכול להושיט יד ולדפוק. ואם הם בכל זאת ייכנסו, תעצרו אותם על הפרת צו.

ואכן, למחרת עשינו סיבוב שערים, תוך ניסיון להתקרב עד לחמישה מטרים מהשערים.

השוטרים אף פעם לא נותנים להתקרב כל כך לשערים במהלך סיבובי שערים.

בדרך כלל הם מרחיקים אותנו הרבה יותר מחמישים מטרים. ואנחנו היינו צריכים להתווכח איתם, שהם מפרים את צו בית המשפט, שהתיר לנו להתקרב עד לחמישה מטרים מהשערים...

אבל הסיפור לא נגמר בזה.

מסתבר, שהמשטרה הגישה ערעור על החלטת השופט, לבית המשפט המחוזי.

וכך, שלושה ימים אחרי ששוחררנו – היינו צריכים להגיע לדיון מחודש בבקשת המשטרה.

שופטת בית המשפט המחוזי, לא ידעה מה המשטרה רוצה.

מה הבעיה שלכם? מה אתם רוצים?

האמת היא שגם נציג המשטרה היה מאוד לא משכנע.

ואיך באמת אפשר להיות משכנע עם כאלה שטויות והבלים.

אבל מסתבר שאם מאוד רוצים, אז אפשר.

כי אפילו שבית המשפט המחוזי זרק את בקשת המשטרה מכל המדרגות, חבורת הפיקוד של המערכת הזו לא אמרה נואש. ואמנם, בדרך כלל אי אפשר לערער פעם נוספת על החלטה שהתקבלה וערערו עליה – אבל תמיד יש חריגים. והיינו, אם זה נגד יהודים שרוצים לפעול למען הר הבית, כנראה שיש כאן הזדמנות. מה, זה פיקוח נפש, לא?

כך באמת טענה צמרת המשטרה, אשר ערערה לבית המשפט העליון על ההחלטה המדוברת. וכך, שבוע אחרי ששוחררנו, נאלצנו להגיע לדיון נוסף בפני "שופט עליון", אשר היה עליו לדון בנושא ולשקול את הדברים "בכובד ראש".

ט"ז בכסלו הוא יום אותו מציין רבי אברהם דאנציג מחבר הספר חיי אדם בסוף ספרו, כיום של תענית על אסון שאירע במקומו בשנת תקס"ד (199 שנה לפני יום זה), בו היו הרוגים רבים – אך עם סיום היום הוא מורה לערוך סעודה של הודיה לה' על הניסים שנעשו באירוע זה. גם בשבילי זהו יום משמעותי, כי נולד לי בן ביום זה, תשע שנים לאחר מכן.

אולם באותו הבוקר, לא חשבתי על ניסים. בטח שלא רציתי לשמוע על אסונות. פשוט, ניסיתי להגיע בזמן לדיון בבית המשפט, אבל היו הרבה פקקים. ואני שומע את הרדיו הדולק באוטובוס מספר על פיגוע גדול שהתרחש באוטובוס קו 20. מחבל מתאבד עלה לאוטובוס בשכונת קרית מנחם, וגרם למותם של אחד עשר מהנוסעים, ולפציעתם של עשרות רבות של אנשים נוספים.

הלב נחמץ לשמוע על כך. אולם לפחות הבנתי, שאני לא הולך לפגוש נציגים בכירים של המשטרה בבית המשפט. על כל פנים, כך חשבתי לתומי. לא שאני מאמין לכל דבר שאני שומע, אבל ברדיו אמרו במפורש, שצמרת המשטרה פתחה במצוד נרחב בחיפושים אחרי מי שהסיע את המחבל. משום מה היה ברור לי, שהשוטרים לא ינסו עכשיו לבזבז את זמנם בדיונים מוזרים על בקשות משונות, בפני איזה "שופט עליון". ואם משום מה הדיון בכל זאת יתקיים, בוודאי לא יגיעו לשם קציני משטרה, אלא רק נציגים זוטרים. לא ייתכן שהשוטרים שהדיווחים בתקשורת אינם אמת. לא ייתכן שלצמרת המשטרה לא אכפת מהדם הנשפך.

כך משום מה חשבתי. אבל התברר שטעיתי. טעיתי בגדול. אם עוד חשבתי לדון אותם לכף זכות, שיש להם רצון לעזור לעם ישראל, ושהם עכשיו משקיעים מאמצים להילחם באויב הערבי – פתאום ראיתי אותם, בשיא ההשקעה שלהם. במלחמה באויב הגדול, שאותו הם גם בוחרים להאשים, בפיגוע הגדול שהתרחש הבוקר.

הדיון כבר התחיל. אפילו לא חיכו לי...

ומי נמצא שם? אני רואה הרבה קציני משטרה.

הרבה מהם אני לא מכיר. אבל את הדרגות הגבוהות אפשר לראות.

הנה מפקד מחוז ירושלים – מר מיקי לוי.

מה הוא עושה כאן? הוא לא מחפש אחרי מחבל?

והנה ניסו שחם – מפקד העיר העתיקה.

טוב. מי ששמע על מעלליו שהתפרסמו מאז, כבר לא צריך להתפלא על שום דבר לגביו.

ומהי טענת המשטרה?

היה היום פיגוע. וזה נגרם בגלל הקיצוניים האלה שמתסיסים את השטח!

עובדה. כך הופיע בעיתון המופץ ברשות הפלסטינית, כי בית משפט ישראלי התיר לקיצוניים להפגין ליד הר הבית.

(אולי הוא היה צריך לבקש להוציא צוים נגד בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, ולהאשים אותם בפיגועים – אבל כנראה שהוא ביקש רק מה שהיה נראה לו שיש סיכוי שיתקבל).

ואתם יודעים מה?

שופט בית המשפט החשוב והנכבד, יעקב טירקל, חובש הכיפה על ראשו, הקשיב בקשב רב לדבריהם של בכירי המשטרה, והבין שהוא צריך למלא את מבוקשם. הרי אי אפשר לתת לטרור להמשיך ולהשתולל...

וכך, קיבלנו צו הרחקה למשך שלושים יום, המחייב אותנו להתרחק חמישים מטרים משערי הר הבית.

ואגב, החצוצרות הוחרמו על ידי המשטרה, והוחזרו לנו רק כעבור שנתיים, כאשר הן חלודות ואינן ראויות עוד לשימוש.

ובכל אופן, כנראה שהחצוצרות פעלו את פעולתם, ועשו משהו בעולם הזה.

ואגב, אם זה מעניין מישהו, באמת הגישו כתב אישום נגדנו כפי שהזכרתי, ואפילו היו קצת דיונים בתיק הזה, אבל בסוף הוא נסגר.

אתם יודעים למה?

"מחוסר עניין לציבור".

אז אם זה לא מעניין אותכם, סליחה על הזמן שגזלתי מכם.

*********

שימו לב: תחת תמונתו של כותב הבלוג, ניתן להירשם לקבלת עדכון לדוא"ל האישי על פרסום רשומות חדשות של כותב זה.