ההישגיות הכואבת

ר' צדוק הכהן מלובלין מראה לנו את התנועה הנפשית המתאימה לחג השבועות, וכך הוא כותב (דברי סופרים, יז) : "בשבועות צריך למסור כל תאותיו להשם יתברך. שזהו ענין הקדמת נעשה לנשמע.. כי נתרצו לעשות כל מה שיצוה ואפילו שהוא נגד תאות לבם".

על מנת לקרב ללבנו את הדרך הזו ננסה להתבונן מעט בדברים נוספים של ר' צדוק, שיעזרו לנו להתוודע לטפח נוסף של אמת ולחשוף חלק מהשקר והמרמה שמשודרים לכיווננו כל הזמן מתוך האוירה המערבית של הרחוב.

וכך כותב ר' צדוק (עמלה של תורה, ו) : "תענוגי עולם הזה.. אין זה ענג באמת כלל.. כי עונג הוא כשאינו חסר כלום והוא בנייחא, ועל ידי תענוגי בני אדם היצר טורדו להתאוות לעינוגים יותר.. ואין זה נייחא ועונג כלל"

במחשבה ראשונה נדמה לנו שמה שר' צדוק כתב זה נכון לצדיקים כמותו, שכל התענוג אצלם הוא הדבקות בד'. אז נכון, אצלם התאוות הן טרדה והן מפריעות למנוחתם, אבל סתם יהודים רגילים לא נראים מוטרדים מזה כ"כ, אדרבה, נראה שהצורך להתגבר על תאוות הוא המטריד והתאוות עצמן רק מסבות הנאה.

אך האמת היא שהדברים נכונים לכל אדם ממש ומעצבים את הרגשתנו ביום-יום ובכל שלבי התנהלותנו במשך היום. וזאת משום שמאחורי המאבקים הקונקרטיים הרבים שבין החשק לשכל עומדת תפיסת החיים השלמה שלנו. לכל אדם בכל רגע נתון יש תפיסת-חיים משלו, שכלולה מהרצונות והשאיפות שלו, מהשאלה כיצד הוא תופס את עצמו ואת מטרת החיים, מהו עבורו האושר, ומעוד כהנה אמונות ורצונות. במקום הזה, של תפיסת-החיים הפרסונאלית, נמצאת השאלה המכריעה והמשמעותית: האם תפיסת החיים הפנימית שלי היא ע"פ מחשבת התורה – מחשבת חיים צלולה ובריאה, או שמא נקלטת ומתאזרחת שם מחשבת התאוה.

מחשבת התאוה אומרת שכשאני נמשך לדבר וחפץ בו אז אני זקוק לו, חסר אותו, ועלי להשיג אותו. תפיסה כזו היא "תוחלת ממושכה מחלה לב" (משלי, יג, יב). הלב מתייסר על שעל פי רוב אינו משיג את מבוקשו או את כל מבוקשו (שכלפי הלב זה היינו הך, הלב חסר כשאינו משיג את כל מבוקשו באותה מידה של חוסר שישנה במקרה שאינו משיג כלל). ואם משיג חווה כזו ריקנות, אחר שמתפוצץ הבלון הנפוח של תקוות האושר שיגיע עם השגת המבוקש.

גישה זו איננה מסתיימת ברצונות המורגשים בבירור כתאוות, אלא כובשת את כל הרצון והחיים ומתפשטת לפרטי הפרטים של חוויות היום-יום.

אדם שמחשבת התאוה מדריכה אותו חווה את החיים כמרים, באשר יום יום קורצים אליו כל מיני דברים שהוא חומד אותם: בגד נחמד בחלון הראווה, ריח מאכל הנודף מן החנות, ואפילו דברים הרבה יותר פשוטים וקונבנציונאליים כמו פיסת מידע שקורצת לאדם ומזמינה אותו לבקש ולהשיג את כל המידע המדובר, וכמו שאדם סתם עומד בתור ורואה תינוק חמוד שאפשר להשתגע מהחיוך שלו ולכן מנסה להוציא ממנו חיוך. הדברים הללו ודומיהם הרבים, שעוברים על האדם בכל יום, הינם תלויים ועומדים. הם עשויים לצבוע את השגרה האפורה בגוונים מרעננים, ועלולים גם להשאיר מאחורי הגירוי המנענע שלהם לב ריק ומריר. הכל תלוי בתפיסת החיים של האדם.

כאשר מחשבת התאוה נותנת את הטון, בכל הדברים הללו שנמצאים מחוץ לאדם וקורצים לו האדם רואה הזדמנות להשיג נועם וטוב, ובכך הוא מתרגל שהאושר נמצא מחוץ לו. האושר תמיד קורא לו, שולח אליו קווי אור וניצוצות, אך לעולם אינו מגיע אליו. כל גירוי נוסף רק מפיח לרגע תקוה נכזבת, ומעמיק עוד טיפה בתוך הלב את הייאוש מהחיים.

השדר הנ"ל משודר חזק וברור מאוד מכל פינה ובכל תחום במציאות שאנו חיים בתוכה. כל כך קשה שלא להיות מושפע מכך, בפרט ככל ששטחי החיכוך של האדם עם אנשים שחיים כך גדולים, ופעמים רבות אתה רק חלק קטן מתוך מערכת שלמה שמביעה תפיסה זו באופן חד וחלק, על השולחן. ללא חיבור שורשי לעולם פנימי קל להיסחף בזרם, על כן מן הדברים הצריכים חיזוק יומיומי הוא הבירור הפנימי כל פעם מחדש – כשאני מתחיל את היום, באיזו גישה אני בא.

השדר החיצוני בא לידי ביטוי, למשל, ברדיפה אחר הממון. הגישה הרכושנית, שמחלחלת ונהיית מובנת מאליה, מתגלה במשפטים כמו "נותנים לך – תקח", "אל תהיה פראייר", "תעמוד על שלך, ותדרוש את המגיע לך".

להמחשת העניין אספר את החוויה שחוויתי כשפגשתי יהודי שמסמל בעיני אנטי-תזה לגישה העלובה הנ"ל. לפני כמה חדשים בעת יציאה מחניה שרט הרכב שלי את דלת הרכב שלידו. כשבעל הרכב השרוט הגיע הוא כמובן הביע את מורת רוחו, והמשכנו להיות בקשר עד שתוקן רכבו ושלמתי לו על פגיעת הפח הזו. אין לי מילה של תלונה עליו, כמובן, הוא בסך הכל ניזוק וביקש שהנזק יתוקן. עם זאת, קשה היה שלא לשים לב לפער שבינו ובין האיש שפגשתי לאחריו. וכך זה המשיך - לפני שעזבתי את המקום שמתי לב שגם למכונית שהיתה בצידו השני של רכבי ישנה פגיעת פח וחששתי שתוך כדי השריטה הרכב פגע גם בה. כשבעל הרכב ההוא הגיע נגשתי לדבר עמו על כך. הוא היה יהודי תמים ופשוט שגר באחד המושבים בדרום, והוא הגיב – 'יכול להיות שזה היה קודם, וגם אם לא – זו רק פגיעה בפח, הרכב נוסע אותו דבר'. לאחר מכן סיפר לי על מכר שלו שתבע את מי ששרט את רכבו עד ששילם לו את כל הסכום וזמן קצר לאחר מכן הלך לו הרכב לגמרי, וכך המשיך עוד להרגיע אותי ולשוחח איתי בלבביות על נושאים שונים. נדהמתי. כמה צער ועגמת נפש, כעס ומועקה, טרחות ויגיעות, עברו על הראשון, וכמה שמחת חיים חסונה, תמימות ואמונה, היו נסוכים בשני. אותו נזק, אצל האחד גרם מחסור וכאב, ולשני ממש לא חסר דבר. קינאתי בו. הרהרתי בליבי, אם זה היה קורה לי האם הייתי זוכה להשכיל ולהרגיש כמוהו. איך כל היחסים בחברה כולה היו נראים אם כולם היו כאלה?

נחזור לענייננו: מהי, אם כן, ההתמודדות הרצויה מול שלל פרטי הדברים שקורצים לנו?

כשמחשבת התורה היא העומדת בבסיס תפיסת החיים של האדם, הוא מסוגל להתייחס לכל הנ"ל אחרת. הוא מכיר ששום חלק של אושרו לא נמצא מחוץ לו, ולכן כשהוא פונה להשיג את אותם הדברים אינו משועבד להם, אין בו תקווה מדומה ולא מפח נפש.

ובכל זאת, יש להקשות על דברינו, הרי כל גירוי כלשהו יוצר באופן טבעי תחושה של חוסר שאי אפשר להתכחש לה! על כך משיב ר' צדוק (דברי סופרים, שם) ומבאר עניין נפלא (ששרק ניגע בו ולא נוכל להרחיב בו כעת): שכאשר אדם מוסר תאוותיו להשם יתברך "על ידי זה זוכה לקבלת מתן תורה, שהוא התבלין ליצר.. ואז הוא טוב מאוד.. על ידי הרגשת החסרון, דעל ידי זה הוא חומד ומתאוה ומצפה לדברי תורה להשלים על ידי זה חסרונו. וזהו עיקר כח האדם רק התשוקה וההשתוקקות שיש לו".

כלומר, על האדם לומר לעצמו – 'ספציפית לדבר שקורץ לי איני משועבד ואיני זקוק לו, אך תחושת החיסרון שהוא עורר בי מזכירה לי שכללית אני בעל חיסרון, אני יצור חסר'. וכשהוא מקבל ומכיל את הרגשת החוסר אזי ההרגשה הסתמית הזו, שאיננה מתמקדת בדבר ספציפי (משום שהוא אינו זקוק לו), מטמיעה בו רגשות בקשה והשתוקקות כלליים, שמעמידים אותו מול השם יתברך בכיסופים וציפייה להשלמתו. "לשמך ולזכרך תאות נפש" (ישעיהו, כו, ח)