ספרן של צדיקים

יש המספרים סיפורי צדיקים בסגנון של הערצה המעלה את הצדיקים הרבה מעל בני אנוש רגילים על חולשותיהם וחסרונותיהם. הצדיקים מתוארים כמלאכים השוכנים בין בני אדם. דבר אין להם עם רצונות נמוכים או מחשבות שאינן בטהרתן, כל שיגם ושיחם עילאי, ואף בשר קודש להם.

ויש המביטים לעומתם במבט שכלתני ריאלי, מכווצים את גבותיהם ועיניהם, ומפטירים באמירה ספקנית שמשתדלת לכבד אך יחד עם זאת מוציאה את הרוח מהמפרשים. הוא בן אדם. כמוני וכמוך. אל תשלה את עצמך בדמיונות שווא, שבעצם רק "פוטרים" אותך מן החובה ללמוד מדרכי הצדיקים, כי הם מרחיקים אותם מאתנו - בני האדם הרגילים. 

אבל מה שכ"כ טבעי וברור כשמביטים על צדיקים כלשהם שהם מחוץ לנו, נהיה ממש לא פשוט כשמביטים על הצדיק שבתוכנו.

לכל אדם יש בלב ציור שמתאר איך הוא רוצה ושואף לראות את עצמו. לעיתים הציור הוא מוחשי ואנו מודעים אליו בבירור, ולעיתים הוא מעורפל ואיננו מתעסקים איתו, ובכל אופן - הוא קיים. זהו הצדיק שבתוך כל אחד ואחד. הציור של החיים המושלמים שהוא היה מאחל לעצמו. כל אחד עם הציור האישי שלו, התפור בדיוק למידותיו, לערכים החשובים בעיניו, ולנתוני חייו.

יש החפצים מאוד באותו ציור, משתוקקים אליו, וליבם מכה אותם בכל עת שהמציאות טופחת על פניהם. כ"כ הייתי רוצה להיות עם שאר רוח גם כשאני מתעסק בכל טרדות החיים לפרטי פרטיהם. אוי כמה הייתי רוצה להישאר מלא רצון, מלא סבלנות, עם מבט מרומם, גם כשהילדים מטפסים עלי, והאשה צריכה אותי, וכל זה בדיוק כשאני קורא את המכתבים מהבנק (וכדומה, כל חד וחד לפום מה דמשער בליביה).

ויש כאלה שכבר התפקחו והשלימו עם המצב הכאוב (כדי שהוא יכאיב כמה שפחות), וכבר לא מצפים ליותר. זו המציאות. הלא כבר תיאר הפייט בפיוט "אשר אימתך" הנאמר ביום הכיפורים את החומר האנושי שלנו כ"דלי מעש.. חסרי שכל.. חורשי רשע.. שבעי רוגז.. רחוקי אמת..". גלי הנפש עולים ויורדים הם, ומה לי לפתח תקוות שווא ולצפות שאחזיק תמיד את הראש מעל המים, לדמות שביכולתי להתעלות מעל הקטנוּת גם בהיותי עייף וטרוד.

בתוך הלב של רובנו כנראה שמשמשות שתי תנועות אלה לחילופין. פעמים שמתעוררת ההשתוקקות לציור הנכסף, ופעמים שמתאזרחת ההכרה הריאלית הכבויה. זו וזו מייסרות את לבנו. זו בכאבה על המצב הנוכחי, וזו ברוחה הנכאה.

הגיע הזמן לצאת מהפלונטר. לעצב לעצמנו ציור נכון של איך שאנו שואפים לחיות. למקם נכון את הצדיק שבתוכנו.

הצדיקים הממשיים, לא זה שבתוכי, הם אלה שהכירו בתכונותיהם האנושיות, על כל חולשותיהם, אך יחד עם זאת לא נכלאו בתוכם. הם גם הכירו את אורה של הנשמה המפעמת בקרבם, אך יחד עם זאת לא הניחו לעצמם לדמות שהיא שטה בשמים ומשוחררת מהגוף שאליו נשלחה.

הם השלימו עם היותם נשמה בגוף. ובהתאם לכך ראו את תפקידם ושאיפת חייהם – נשמה המאירה את הגוף, נשמה המטיבה עם הגוף, הכורתת עמו ברית והולכת איתו יד ביד. נשמה היודעת שכל החסרונות שהיא פוגשת במציאותה בעולם הם הם היעד בעבורו ירדה לעולם, למלא מעט את החיסרון, להאיר מעט את החושך, לעדן מעט את הרוגז, להעביר עוד קצת על המידות, לדעת לפעמים לעצור גם אם כבר התחלתי.

מעשה בחסיד אחד שבא להתברך מרבו, וכה אמר לו רבו: "שתזכה לשלום בית". התפלא אותו חסיד, שהרי לא ידע על כל מריבה וקטטה בביתו. הסביר לו רבו, שאותו שלום שבין הנשמה והגוף הוא הנקרא שלום בית.

נחזור לצדיק/ציור שבתוכנו. גם הוא לא צריך להיות דבר שיחסית למידות ולכוחות שלי הוא משהו "מלאכי", לא ריאלי, לא ניתן באמת ליישום אצלי כפי שאני. והאמת ששאיפה כזו היא עצמה גורמת את הכישלונות וחוסר ההצלחה. מאידך, אין טעם להפוך את אותו "צדיק" לבן אנוש רגיל, ללא שום מעלה מהותית, ובכך לנסות לדחוק את שאיפת הלב להתעלות מעט מעל הקטנות שבשגרת היום-יום.

"החיים הטובים" שאדם שואף אליהם צריכים להיות ההשלמה עם השליחות שלי להאיר יותר ויותר את המציאות שאני נתון בה על שלל חסרונותיה וקשייה. לשם כך נשלחה נשמתי לעולם, בגוף זה, עם תכונות אלו, במקום זה, במשפחה זו, בתנאי חיים אלה, בדיוק מושלם כפי המתאים לשורש נשמתי.

יהודי יכול לעמוד בתחילת שנה חדשה ולתאר לעצמו כיצד היה חפץ לעבור את השנה החדשה. הוא יכול לתאר לעצמו חלום מתוק של התנהלות מופתית, אך לבו נצבט ביודעו מראש על התנפצותו הצפויה. הוא יכול לתאר לעצמו שנה דומה לזו המסתיימת, מוריד עיניים ומודה על האמת, וכנ"ל. אך הוא יכול גם לתאר לעצמו שיעברו עליו אירועים ומצבי רוח דומים לאלו של שנה שעברה, לא לצפות שיצליח לצאת ולהתנער מהם, אלא לשאוף השנה להאיר בהם מעט יותר אמונה, מעט יותר עין טובה, מעט יותר תקוה, מעט יותר תפילה, מעט יותר ענוה, מעט יותר טוב, כמה שיוכל יותר – כפי יכולתו, וישמח בזה.

צדיק כזה, בין אם הוא איש אחר צדיק ובין אם הוא הצדיק שבי, הוא צדיק שמרים אותי אליו, שניתן לשאוף אליו. מצד אחד הוא אינו מביא לתסכול מההווה, ומצד שני אינו מותיר את ההווה נפול כפי שהוא. אדרבה, הוא מחדיר בהווה הנוכחי קו אור של אומץ רוח ותקווה, שניתן להיאחז בו ולעלות על ידו מעלה מעלה.

גם הגאולה הכללית שאנו מבקשים, גם היא כמו הפרטית, איננה הפיכת המציאות הנוכחית בן רגע למציאות אחרת, אלא הארת מציאות החיים שלנו באור שונה. וכפי שאמר אחד הצדיקים לתלמידיו: המשיח שאתם מחכים לו לא יגיע, והמשיח שיגיע אינכם מחכים לו.

שתהיה שנה טובה ומתוקה! ונזכה להיכתב ולהיחתם בספרן של צדיקים גמורים.

בהקשר המאמר, ראו ליקוטי מוהר"ן תנינא, קטז.

[אגב, אם הרעיון הנ"ל מדבר אליכם, תוכלו לרוות הרבה נחת בקריאת הספר "קרבה אל נפשי", של הרב אברהם צבי קלוגר שליט"א]