לפעמים ד' ית' מאיר לאדם אורות גבוהים,
והוא מרגיש מרומם ודבוק בד' ושמח בד',
ומשתדל להיות גם בענווה ובפשטות,
והכל פורח ושמח,
אך מתגנבת ללב זחיחות הדעת,
ופוגע במישהו מבלי להיות מספיק רגיש,
ואז ליבו מכהו,
ומרגיש כמה נתרחק, וכמה התרוקן,
ונכנס לשיממון,
ומאבד חפץ בשום דבר,
וחסר סבלנות,
ושב לפני ד' ובוכה במר ליבו,
וליבו נשבר,
ועיניו מייחלות אך לד' לבדו,
ומרגיש כמה עונג יש בשבירת הלב והשתפכותו לפני ד',
וכמה אמת וטוב יש בפשטות ובשפלות הזו.
ומבין שאף שלמראה עיני בשר נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא,
נהיר וברור לו,
בינו לבין עצמו,
במקום מאוד נקי ואישי ואמיתי,
שד' בחסדיו העביר אותו מסלול,
שבו עלה מבירא עמיקתא לאיגרא רמא.
אכן... 1 י' אב תשפ"א 00:24 אנונימי