כשהר הבית היה על שולחן המשא ומתן

מדריך התיירים חסם לנו את הדרך.

הוא לא היה מוכן שאנחנו נעבור.

מוטי השוטר קרא לנו לעקוף את התור.

אבל מדריך התיירים היה מאוד לחוץ, ולא רצה שאנחנו נעקוף את הקבוצה שלו.

מה עושים? איך מתקדמים?

אחד החברים, גדול במימדיו, תפס את מדריך התיירים, ופשוט העיף אותו הצידה בכוח.

מוטי השוטר שבדיוק התקרב אלינו לראות מה קורא איתנו, היה בהלם.

אתה עצור! הוא הכריז לכיוון החבר.

מדריך התיירים שעוד בקושי הספיק להתאושש והגיע בחזרה, שמח לראות שהשוטר בצד שלו.

הוא התחיל לצעוק על ארבעתנו בקול רם, ואמר לשוטר שכולנו תקפנו אותו.

לשמחתו הרבה השוטר אמר לארבעתנו שכולנו עצורים.

אבל למה? שאלתי את מוטי. אתה ראית את כולנו תוקפים אותו?

לא ראיתי, אמר לי מוטי. אבל אם הוא מתלונן עליכם, אני צריך לעכב אותכם לחקירה.

אז אנחנו מתלוננים עליו, אמרתי לו. ואוטומטית מוטי אמר לו, שגם הוא עצור.

מדריך התיירים היה בהלם.

מה פתאום? אני נמצא כאן עם קבוצה, אני לא יכול.

אני מצטער, אמר לו השוטר. אבל הם מתלוננים עליך.

אבל אני לא יכול לעזוב את הקבוצה עכשיו! הוא כמעט בכה.

גם אנחנו לא יכולים לעזוב עכשיו, אמרנו לו.

אז בהסכמה משותפת של הצדדים הגענו להחלטה, שאנחנו לא עצורים עכשיו, והעניין יידחה לאחר כך. ובאמת, לקראת סוף הסיבוב שלנו בהר, המדריך עוד ניגש לשוטר שליווה אותנו בהר, בשביל להזכיר לו שהוא צריך לעצור אותנו.

כמובן, שהשוטר לא הבין מה הבן אדם רוצה ממנו. נראה, שמבחינתו של מוטי הארוע כבר הסתיים, ולא היה צורך להטריח עוד אף אחד בעניין.

ולמה המדריך היה כל כך לחוץ?

למה הוא כל כך חשש מפנינו?

האמת היא, שלאור מה שהתרחש באותו בוקר, קצת הבנתי אותו.

היה זה בבוקר יום השבת, מברכין חודש אב תש"ס, כאשר התפללנו כותיקין בסמוך לכניסה להר, קבוצה של כ-20 חברים.

ובאותם הימים, המשטרה בדרך כלל לא היתה מאפשרת ליותר מ-2 יהודים להיכנס להר הבית בבת אחת.

אין כאן טעות דפוס.

שני יהודים.

במקרים חריגים היו מאפשרים ליותר.

ופעמים רבות גם לשניים לא היו מאפשרים.

ולמרבה הצער, פעמים רבות ההר היה עזוב ונטוש, וגם שני יהודים לא באו לפוקדו.

אולם באותו הבוקר, הגיעה קבוצה גדולה של יהודים, שהמשטרה ממש לא היתה ערוכה בסדרי כוחות שיוכלו להכיל את הכמות הענקית של העולים.

כי כמות כזו של 20 יהודים, היתה אולי כמות של יהודים שהיתה מגיעה אז בחודש שלם.

וכולנו חיכינו לעלות אל ההר, מהרגע בו הוא נפתח – בשעה 7:30.

אולי המשטרה לא האמינה שאנחנו באמת מתכוונים לעלות כולנו.

אבל אחרי שהם הכניסו את הזוג הראשון, וח"י בחורים נשארו לחכות להם על שביל הכניסה, הם הבינו שאנחנו רציניים. ובאותו הזמן, לא היתה הפרדה משמעותית בין שאר רחבת הכותל לבין הדרך העולה אל ההר, כמו שקיימת היום. אז כל מי שנכנס אל הרחבה, לא היה יכול לפספס את הקבוצה הגדולה הממתינה בדרכה אל ההר.

מה אתם עושים? אתם עולים להר הבית? כרת! צעקו אלינו כמה מהנכנסים לשטח הרחבה. כמה מהחברים השיבו אי אלו דברים. וכך נעשתה התקהלות עוד יותר גדולה בסמוך לדרך לכיוון ההר. המשטרה רצתה מהר מאוד לסיים את הסיפור. אבל היה להם קשה להתמודד עם המציאות.

ואז הם החליטו – נעלה רביעייה.

ב"ה בחרנו את ארבעת הזוכים לעלות, שהמשיכו בליווי השוטרים עד לכניסה להר, ועל פי המתוכנן הם היו אמורים לעלות מיד עם צאת השניים שהיו בהר. אולם בסופו של דבר הם לא נכנסו. מה קרה?

אנשי הוואקף שבפתח הר הבית – זעמו. ארבעה יהודים בבת אחת?

אתם רוצים להרעיד את המזרח התיכון? בשום אופן לא ניתן לזה לקרות!

הם סגרו את שער הכניסה אל ההר, וכך מנעו את הכניסה מכל מי שהיה במקום.

כמובן, שלא רק מפנינו. תור ארוך של תיירים השתרך לו בדרך אל ההר. והם לא הבינו, למה אי אפשר להיכנס. הם בוודאי תכננו לקנות את הכרטיס המשולב שהוואקף היה מוכר, להיכנס למוזיאון האיסלאם ולכיפת הסלע ולמסגד אל אקצה. אבל עכשיו הם חיכו בחוץ, בציפיה שהשער ייפתח עוד מעט.

וגם אנחנו חיכינו. על כל פנים חלקנו. ידענו, שברגע שנלך, המשטרה תאפשר את פתיחת השער לתיירים. אז העדפנו לקיים כאן בחינת "גם לי גם לך לא יהיה...", ולא לאפשר מצב שרק גויים ייכנסו. עד השעה 11:00 חיכינו. בשעה זו ממילא ההר כבר היה נסגר. ואז הלכנו לאכול סעודת שבת, וחזרנו לשעת הפתיחה של הצהריים, בתקווה שיתאפשר לעלות. לא כולם האמינו שזה יתאפשר. אז היינו רק שמונה שהגענו. אבל מוטי כבר קרא לנו – אתם עולים ברביעיות. וזה הסיפור בו פתחתי.

עד היום אין לי מושג איזו השפעה היתה לאותה שבת.

אבל מסתבר, שההשפעה היתה עצומה.

בחדשות היו דיווחים על הר הבית שנסגר לכניסה, ועל נוכחות גדולה של "נאמני הר הבית".

כך היו נוהגים אז לכנות את כל מי שהיה עולה אל ההר, על שם תנועתו של גרשון סולומון, מחלוצי המאבק.

זה שההר כבר היה פתוח, לא דווח בחדשות. למחרת בבוקר עליתי שוב להר הבית.

באותו ערב פגשתי קרוב משפחה שלי ששירת אז כקצין במג"ב.

אתה יודע שהר הבית סגור לכניסה? הוא שואל אותי. אז אני יכול לעדכן אותו שעליתי היום ואתמול. והוא לא מבין למה הוא מקבל הודעות מוטעות.

אבל כששמעתי שראש הממשלה אהוד ברק הודיע, שבמשא ומתן המתנהל מול רב המרצחים, הוא אינו מתכוון לוותר על "קדשי ישראל" – על הר הבית, הרגשתי שעשינו משהו. כי אף פעם לא שמענו ראש ממשלה בישראל מדבר על הר הבית כקדשי ישראל. ופתאום, זה מובן.

ואמנם, לאחר מכן התחילה התגמגמות בעניין. אולי אפשר שרק מפלס תחתון יישאר בידינו, אולי רק מול הכותל, ואולי רק זכויות תיאורטיות. אבל על זה התפוצץ המשא ומתן. ומנהיג המפלגה של האופוזיציה אריאל שרון, פתאום החליט שהוא יעלה להר הבית. ונלווה אליו אז עוד ח"כ זוטר. ראובן ריבלין.

והמסקנה שלי מהסיפור הזה הוא, שהר הבית הוא מקום כל כך עוצמתי. והוא מרכז העולם. וכאשר מסובבים את הגלגל באמצעו, לא צריך לעשות דרך ארוכה בשביל לגמור את הסיבוב. ופעילות קטנה של מעט אנשים שם, יכולה לסייע לעם ישראל ולארץ ישראל, יותר מפעילות שתתקיים בכל מקום אחר. 

*********

שימו לב: תחת תמונתו של כותב הבלוג, ניתן להירשם לקבלת עדכון לדוא"ל האישי על פרסום רשומות חדשות של כותב זה.