מלחמה כאן ועכשיו

אני יוצא מביתי לעבר בית הכנסת העתיק ברחוב יפו לתפילת ערבית, מוודא שבקבוקון גז הפלפל נמצא בכיסי, ותוהה בלבי, בגלל הרוח המנשבת, אם כשאזדקק לו, חלילה, הוא לא יזלוף לצדדים. בעליה לרחוב אגריפס יורד מולי אדם מוצק שצועד לקראתי בנחישות. אני נדרך מעט. מי יודע מה הוא צופן בחובו ובכיסו. אני שומר מרחק ביטחון, אבל הוא חולף על פני כאילו הייתי אוויר ירושלמי. "יהודי", אני מהרהר בלבי, "בטח קבלן בניין או משהו כזה, אבל בטח לא פועל".

ברחוב אגריפס תנועה ערה כרגיל, שתי נערות מתקרבות. הן ממש לא נראות ערביות כמו אלה שבסרטון על הפיגוע ברחוב יפו שהיה בצהרים ושנגמר בכי טוב מבחינתנו. הן הצליחו לדקור במספריהן רק פלשתיני בן 70. שהידיות כושלות. מה הן לומדות בבית ספרן? שהאושר העליון הוא לא להקים בית פלשתיני לתפארת, אלא לדקור יהודי זקן בן 70, אבל הפעם טעו בזיהוי...

מאידך אני נזכר במקרה עצוב יותר כמו החייל בן ח"י השנים, זיו מזרחי הי"ד, שנרצח לאחר מכן בתחנת הדלק בבית חורון. קצינה נפצעה קל. יום כמעט ממוצע בתקופה ההזויה הזאת.

אני עומד לחצות את הכביש. מכונית אחת דוהרת מהר מדי ולוקחת את הנתיב הימני. אני נרתע קצת לאחור, לא ממש בפחד, אבל צריך להיזהר. לא, זו מכונית רעשנית של פרחחים, אין מה לדאוג... מרחוק נשמע ונראה אמבולנס. "פיגוע או חולה או יולדת?", אני מהרהר כהרגלי בימים אלה. אחרי רגע שאין עוד אמבולנס ואין ניידת משטרה, אני נרגע קצת.

בעליה לרחוב יפו, ליד מוזיאון גוש קטיף, יורדים מולי נערים גלוחי שיער. אני מאזין לשפתם. שום דבר מסוכן, רק מילים בעברית בגובה המדרכה, כולל לכלוכיה. אברך חסידי הדור הולך אחריהם לקראתי. אני רגוע לחלוטין. השהידים-שדים האלה לא יודעים להתחפש עד כדי כך.

כעת הגעתי לפסי הרכבת הקלה. מצד ימין מתקרבת רכבת כסופה. מישהו רץ לעבר התחנה. בימים כתיקונם אדם רץ ממהר לתפוס את הרכבת, אבל היום אדם רץ נראה קצת מפחיד.

אולי הוא פרא אדם?

עמודי הרחוב מאירים את העלטה השוררת ברחוב בשעת ערבית מוקדמת. עכשיו חמש בלבד וירושלים כבר חשוכה. אני פונה ימינה ומרגיש שמישהו הולך מאחורי. למה לא בראת לי עין רזרבית בעורף?! אני שואל בלבי את בורא העולם, ואולי גם עין בכל רקה? צריך היום שבע עיניים כדי להסתובב בערב ברחוב יפו...

אני מגניב מבט מאחורי. האיש גבוה, שרירי, שחום, וחובש כיפה סרוגה קטנה. זכרתי מחבלים שהתחפשו לחסידי ברסלב, וניסיתי להיזכר אם מחבלים התחפשו אי פעם לדתיים לאומיים. זה נראה פשוט יותר, אבל לא הצלחתי להיזכר ונרגעתי מעט.

בכניסה לשוק מחנה יהודה הסתודדו חמישה צנחנים, ועשרה אנשי יס"מ חמושים לתפארת, שנמצאים בדרך כלל בגבול הצפוני או הדרומי ויכולים לחסל פלוגה שלמה. היום הם מרותקים לשוק מחנה יהודה. "המלחמה כאן ועכשיו", אני אומר לעצמי, ליד הקבצן שתום העין, דוכן מפעל הפיס הישן והבסטה של רחמים. אני ממשש שוב את בקבוקון גז הפלפל, וחושב לעצמי: "בעצם גם אני חייל, אבל אם יקרה עכשיו משהו ואיזה שדוד-מוח יתחיל להשתולל, אשמח להותיר להם את המלאכה...".

"איפה היה הפיגוע של הנערות?", אני שואל יס"מניק נמוך קומה, והוא מצביע לעבר דגלי ישראל המתנפנפים לא הרחק מבית הכנסת שלי. צמרמורת קלה עוברת בגוי. אני זורק מבט חטוף אל מקום הטירוף והפחד, אל האבסורד הגדול שלפני ביאת משיח, וחומק פנימה, לפני ולפנים. הגעתי בדיוק בזמן כאילו שיש לי שעון אטומי.

"והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית... יתגדל ויתקדש שמיה רבה...".