ניפגש בסיבוב

אם נערוך סקר מהו החג האהוב ביותר, קרוב לוודאי שחנוכה יגיע לראש הרשימה. "חג יפה כל כך" שרים בגן הילדים, וגם המבוגרים חייבים להודות (ולהלל) שיש בחג הזה משהו מיוחד, כל כך יפה ואהוב ומאיר ומחמם את הלב.

מה כה מושך בחנוכה? נראה שבעיקר אלו האווירה והמנהגים של החג. אין זכרון ילדות מתוק כמו תמונת המשפחה היושבת סביב השולחן, משחקים בסביבון, וריח לביבות עולה מהמטבח... אך לפני שנגיע לסביבון נעשה סיבוב קטן.

| אחרון החגים

מבחינת עולם ההלכה, חנוכה הוא החג הכי פחות חגיגי (וכלל לא בטוח שהוא זכאי להקרא 'חג'): אין בו איסור מלאכה, אין חיוב לערוך סעודה חגיגית או ללבוש בגד חגיגי, רק מצוה אחת ויחידה – הדלקת נר חנוכה – ועוד קטע שנוסף בתפילה ("על הניסים", שגם אם שוכחים לאומרו אין חוזרים על התפילה). אך דוקא כאשר החובה ההלכתית מצומצמת, עולה ומתבלט כוחו של המנהג.

מבחינה היסטורית, חנוכה הוא אחרון החגים בלוח השנה: ראשונה באה השבת, ששרשיה בבריאת העולם, אחריה כל מערכת החגים בתורה שבכתב, אחר-כך חג הפורים שנוסף בתחילת ימי בית-שני – חג שתוקפו בדברי נביאים ונכנס לכתבי-הקודש (ספרי התנ"ך). ולבסוף צועד לבדו חג החנוכה, שכולו מדברי חכמים, תורה שבעל-פה (ואף במשנה הוא בקושי מוזכר, וכאילו בדרך-אגב). הוי אומר, עיקרו של החנוכה צומח מלמטה, כתקנת חכמי ישראל ("מדרבנן"), ומכאן גם חביבותו הגדולה כמייצג את "רוח ישראל"[1].

| סוגי מנהגים

מהם מנהגי החג? מתברר שיש כמה רמות למושג מנהג – ממנהגים שנקבעים כהלכה מחייבת לדורות, עד מנהגים שמופיעים כהמלצה בלתי-מחייבת או בתור 'עניין' טוב ויפה. בתחתית סולם המנהגים נמצא בדרך-כלל את מאכלי החג, שבקושי מוזכרים בספרות ההלכה. עם כל הכבוד לגעפילטע-פיש האשכנזי והח'ריימה המרוקאי, אפשר לצאת ידי-חובת סעודת שבת גם בלעדיהם... ובכל זאת, לניחוח של המטבח היהודי יש מרכיב מאד מרכזי בחיים היהודיים, ולמאכלי העדות יש טעם טוב לא רק בפה אלא גם טעמי תורה פנימיים.

בנוגע לחנוכה מובא בהלכה המנהג לאכול מאכלי חלב[2], גם הסופגניות הן מנהג קדום מאד[3], והלביבות ('לאטקעס' בשמן האידישאי) מוזכרות כמנהג שלא מוותרים עליו בבתי צדיקים וחסידים[4]. ובכל זאת, כמה רחוק שמגיע המנהג, בדרך כלל הוא נעצר בתחום המשחקים... יש הנוהגים לשיר ולנגן מול נרות החנוכה, יש הנוהגים ללמוד תורה, ויש הנוהגים רק להתבונן ולשתוק. אבל המשחק בסביבון לכאורה חורג כבר מתחום המנהגים המקודשים אל התחום הסתמי של החולין, במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, אפשר למצוא בספרים אזהרות ותוכחות כנגד משחקי קלפים שנעשו בחנוכה, שמתחילים בקלות-ראש ומסתיימים במקום לא טוב.

אך הנה מתברר שבחנוכה אנחנו מאמצים גם את "תורת המשחקים". המשחק בסביבונים הוא מנהג ישן, וכמה מגדולי צדיקי החסידות חיבבו אותו ואף נתנו בו רמזים וטעמים[5]. המקור המפורסם ביותר בהקשר זה הוא בספר "בני יששכר" שכתב רבי צבי אלימלך מדינוב[6], והנה מעט מדבריו: "ובזה תבין מנהג אבותינו תורה הוא אשר המנהג בימי חנוכה משחקין הנערים בחתיכת עץ מרובעת ועליו בד' קצותיו חקוקין אותיות גשנ"ה בפירוד, אות אחד לכל רוח, והעץ הזה מתגלגל על נקודת קוטב מרכז האמצעי [ומסביר שיש בזה רמז לארבע המלכויות המשעבדות את ישראל במשך ההיסטוריה וסופן שיתבטלו כולן אל נקודת המרכז, היא עם ישראל]".

בהקשר זה מסופר שפעם אחת הגיע בעל ה"בני יששכר" אל אחד מגדולי הדור שלא נמנה על החסידים, רבי יעקב אורנשטיין בעל ה"ישועות יעקב". לאחר שדברו בדברי תורה וראה הישועות-יעקב את גדלותו של האורח, שאל אותו לשמו. השיב האורח: צבי אלימלך שמי ומעיר דינוב אני. אמר הישועות יעקב: אם כן אתם הוא שעשיתם ספר בני יששכר וכתבתם בו טעמים לקשקשן של פורים ולסביבון של חנוכה? – וצחק. נענע לו רבי צבי אלימלך בראשו ואמר, אני הוא זה, וצחק. וצחקו שניהם...

| שעשוע וצחוק

לאחר שצחקנו לבריאות, נשאל קצת ברצינות, מדוע צחק רבי צבי אלימלך? האם הוא עצמו לא לוקח ברצינות את מה שכתב בספרו? ההסבר העמוק הוא שיש למנהגי ישראל שרש מאד גבוה, ונסביר מעט במושגי הקבלה והחסידות:

המקור הגבוה ביותר של התורה הוא במדרגה נעלמה, גבוהה ונשגבה בהרבה מכל מה שמוכר לנו, כאשר "עלה ברצונו" של הקב"ה לברוא את העולם. כשמתעורר הרצון העליון לבריאת העולם, עולה ונפרשת לפני ה' התורה (שגם היא בריאה קדומה, "תורה קדמה לעולם"[7]), וכך הקב"ה "מסתכל בתורה ובורא את העולם"[8], כמו תכנית מתאר מדויקת. מכאן התוקף של ההלכה הפסוקה והמחייבת, כל סעיף בשולחן-ערוך מגיע ממקור עליון וקדוש ומייצג אמת אלוקית שאין לזוז ממנה.

אבל במקום עוד יותר גבוה מ"עליית הרצון" לבריאת העולם, נמצאת מדרגה המכונה בקבלה "שעשועים עצמיים", כאילו הקב"ה משתעשע באורו האין-סופי, ללא כל זיקה גלויה לבריאת עולם ומציאות של 'זולת'. והנה פלא: המדרגה העליונה הזו משתקפת כאן, בעולם התחתון שלנו, דוקא במנהגים הבלתי-מחייבים. מנהגי ישראל שהתקדשו בכח המסורת, ונותנים טוּב-טעם והארת פנים לחיים היהודיים שלנו, נובעים בדרך נסתרת מאותה מדרגה שבה ה' משתעשע בעצמו, וכך גם אנו – בני ישראל, שנשמותינו "חלק אלו-ה ממעל ממש"[9] – שמחים ומשתעשעים ביהדותנו, מוסיפים לה קישוטים, ציצים ופרחים, מנהגים ומשחקים. כך אפשר לומר שצחוקם של שני הצדיקים בסיפור שלנו הוא הד-קול לאותם שעשועים עצמיים, שעשוע וצחוק המתבטא גם במשחק משעשע.

חוקרי היסטוריה יכולים לבדוק מהו מקור המשחק בסביבון והיכן הוא מופיע לראשונה, אבל לנו זה ממש לא משנה, כי בשלב מסוים המשחק הזה "התגייר כהלכה" ואנו מאמינים שהוא הסתובב לפתחנו בהשגחה פרטית ככלי חביב לגילוי סודות מתוקים בתורה.

| האם אלקים משחק בסביבון?

נמשיך לצחק ולשחק בסביבון, או בשמו המקורי באידיש, דריידיל (ומכאן אצל דוברי אנגלית dreidel. סביבון הוא התרגום לעברית החדשה שהתקבל בעם).

הסביבון הקלאסי עשוי קוביה ריבועית, שבתחתיתה קונוס משולש המסתיים בקצה מחודד. כאשר אנו מסובבים את הסביבון, קוי המתאר המרובעים מטשטשים עד שהריבוע נראה לעינינו כעיגול. נוכל לראות בכך משל לנצחון החשמונאים על היוונים, נצחון תפיסת העולם היהודית על זו היוונית. חכמת יון האמינה בכוחו של השכל האנושי לצייר תמונת עולם שלמה. אפשר לומר שהשכל תופס את העולם בצורה מרובעת ובקוים ישרים. השכל מחלק, מנתח, מפריד וקובע גבולות. ואף שהטבע עצמו דומה לעיגול ואין בו מרובע (כדברי חז"ל "אין מרובע מששת ימי בראשית"[10]), אבל השכל מרבע את העיגול, מודד ותוחם אותו ומסביר אותו לפי תבניות חוקיות קבועות.

השכל היווני-המדעי אינו מוכן לקבל שיש משהו מעבר לריבוע. כך כאשר המדע המודרני גילה תופעה שקשה לשכל הרציונלי להסביר, היתה תגובתו של אחד מגדולי המדענים "אלקים לא משחק בקוביה". אבל חכמת ישראל יודעת משהו שחכמת יון אינה יודעת. עם כל הכבוד לשכל החוקר, המגיע להישגים מרשימים בכל תחומי המדע, יש משהו שסובב את העולם המוכר והמובן. בלשון הקבלה, בעולם המוגבל בחוקי הטבע מתלבש אורו של הקב"ה "הממלא כל עלמין", הפועל בדרך הגיונית, 'לפי הספר' ללא חריגות. אבל מעבר לאור הממלא קיים אור אלוקי "הסובב כל עלמין", אור אין-סופי (לעומת האור הממלא המוּכל בתוך הכלי הסופי של העולם). ניתן לומר שמאחורי מערכת הגלגלים שמניעה באופן גלוי את העולם, בחוקים קבועים וברורים (הדומים לריבוע), נמצאת מערכת פנימית נסתרת שמסובבת את העולם בצורה אחרת. מהמערכת הזו של "האור הסובב" יכולים לטפטף אל תוך עולמנו נסים, כמו טיפות השמן מהכד הקטן שהתעקש לדלוק שמונה ימים רצופים.

אכן, הקב"ה משחק בקוביה. הוא מסובב את קובית הסביבון והופך אותה לעיגול, מגלה את העיגול הגדול שסובב את העולם, ובכל סיבוב הוא מחדיר לתוך עולמנו נס ועוד נס. גם אם הנס נסתר מאחורי מסך הטבע, מאחורי אירועים היסטוריים או הסברים מדעיים, אנו יכולים לפקוח את העינים ולגלות שנס גדול היה פה.

ולקינוח: עדיין לא נגענו באותיות הכתובות על הסביבון, אך נזכיר שבסביבון המקורי כתוב נ.ג.ה.ש – ואחד הרמזים שניתנו לכך הוא בראשי התבות: נס גדול היה שם (וכן המלה גשנה בפסוק "ואת יהודה שלח לפניו... גֹשנה"[11], בפרשת ויגש אותה קוראים בתקופה זו). והנה באו גדולי החסידות והוסיפו רמז יפה בגימטריא: נגהש = משיח, כיון שבחנוכה יורד לעולם אורו של משיח[12]. בדורות האחרונים התעקשו כמה יהודים בארץ ישראל לשנות את הכיתוב על הסביבון לאותיות נ.ג.ה.פ. – נס גדול היה פה. אבל אם מישהו חשב להתחמק מהגימטריא המשיחית הוא לא הצליח, שכן נגהפ = מנחם, אחד משמותיו של מלך המשיח, וגם צמח הרומז למשיח, "איש צמח שמו"[13], "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". וביחד: משיח ועוד מנחם (צמח) = מלכות.

[1] יום נוסף בלוח השנה, שהצטרף עוד יותר מאוחר, הוא ל"ג בעומר, ויש דמיון רב בינו לחנוכה. אך הוא ודאי לא מוגדר חג.

[2] שולחן ערוך אורח חיים תרע, ב (ברמ"א).

[3] תשובת רבי מיימון אבי הרמב"ם שנדפסה בקובץ שריד ופליט, מובאת בספר נטעי גבריאל חנוכה עמ' שיא.

[4] ראה לוח 'היום יום' כ"ח בכסלו.

[5] ראה שיחות מוהר"ן אות מ. לקוטי הלכות הלכות שותפים בקרקע הלכה ה. ומה שהביא בספר נטעי גבריאל חנוכה עמ' שו. גם בזה בולט הדמיון לל"ג בעומר, שבו יוצאים לשחק בחץ וקשת, משחק שבמבט ראשון מזכיר את הדמויות השליליות של ציידים בתורה, ישמעאל ועשו.

[6] מאמרי חודש כסלו טבת, מאמר ב אות כה.

[7] בראשית רבה א, ד.

[8] שם א, א.

[9] ספר התניא פ"ב.

[10] ירושלמי מעשרות פ"ה ה"ג.

[11] בראשית מו, כח (וכן בפסוק הבא) הרמז מופיע בספר בני יששכר שם, וכן מובא בשם רבי בונים מפשיסחא (קול מבשר לחנוכה).

[12] בשם רבי פינחס מקאריץ, אמרי פנחס שבת ומועדים רכב.

[13] זכריה ו, יב.