טעמן של הרבה מצוות בתורה אינו פשוט וגלוי, אלו הםחוקיהתורה, ככה וזהו-זה. אך מכל 'הטוענות לכתר', נראה שהפרה אדומה זוכה בתואר החוק המופלא ביותר. הרי פרשת הפרה האדומה פותחת במלים, "זאתחֻקתהתורה", ומפרש רש"י: "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר, מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה – לפיכך כתב בה חֻקה,גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה".
לא נחה דעתם של חז"ל עד שאמרו שהפרה האדומה הצליחה 'לשגע' אפילו את שלמה המלך, החכם מכל האדם, שאמר "כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי"[1]– "אמר שלמה, על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'"[2]. רק אחד יוצא מן הכלל, הוא משה רבינו, זכה לטעם הפרה האדומה, "אמר לו הקב"ה למשה,לך אני מגלה לך טעם פרהאבל לאחרים חֻקה"[3].
מה כל-כך מיוחד בפרה האדומה? מה יש בה שאין בכל מעשה הקרבנות או דיני טומאה וטהרה? אחד ההסברים הוא שהפרה האדומהמטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים! הטמא שמזים עליו מאפר הפרה, נטהר מטומאתו, ואילו כל הטהורים שהתעסקו בהכנת אפר הפרה הופכים להיות טמאים (נדה ט, א). זהו החוק המופלא, שני הפכים בנושא אחד!
כמובן, לאחר שמכריזים בחגיגיות שאף אחד אינו מבין את סוד הפרה, באים כולם ומנסים לפצח את הסוד... כמה הסברים נאמרו לתופעה הזו, שאותו הדבר עצמו פועל שתי פעולות הפוכות. למשל, "מצינו ענין אחד עושה ב' ענינים [הפוכים], האש מתכת הבדיל ודברים אחרים ומקשה ביצים ודברים אחרים. וגם סמני הרפואה מרפאין את החולה ומכאיבין את הבריא" (מתוך פירוש החזקוני), ועוד הסברים בדרכים שונות, בפשט, רמז, דרש וסוד.
מכל מה שנאמר בזה, בחרנו ללמוד את פירושו הנפלא של הבעש"ט[4]:
< dir="rtl">הבעש"ט הופך את חוקי טומאת-מת ופרה-אדומה לאבחנות עמוקות בתורת הנפש (כמובן, מבלי לשלול את המשמעות הפשוטה של הלכות אלו, שנהגו בזמן המקדש וגם יחזרו לנהוג בביאת המשיח):
האדם המת מוגדר בהלכה "אבי אבות הטומאה", הטומאה החמורה ביותר. גם מי שנוגע במת או נמצא איתו באותו אֹהל (דהיינו תחת אותה קורת-גג), הופך להיות "אב הטומאה", כאילו נדבק בו משהו מהמוות. המוות שנדבק בנו הוא טומאה כיון שהואחדלון וחוסר-מעש! אין לנו בעיה עם המת עצמו, ינוח על משכבו בשלום. אבל אנו, החיים וקיימים כאן היום, ברוך ה' – עלינו להיותחייםבמלוא מובן המלה, פעילים ויוזמים ועושים ומתקדמים. "לא המתים יהללו י-ה".
טומאת מת מייצגת בעיה נפשית המצריכה טיפול דחוף (וכן, כולנו חולי-נפש). בקצה הסקאלה, מדובר בדיכאון ממש, שהאדם אינו רוצה לגייס מעצמו אפילו את עצם הרצון לחיים. אבל אין הכוונה רק למצב קליני חמור, אלא להרבה גוונים, עדינים הרבה יותר, של חוסר מעש. בקטע המצוטט, הבעש"ט מדבר על היצר-הרע שלובש ארשת צדקנית ואומר "אתה אינך ראוי לעשות מצוה גדולה ועובדא גדולה כזו!" – מי אני שאלך ואפעל ואזום ואעשה? במסוה של ענווה ושפלות מזויפת, האדם נמנע מכל פעולה חיובית, הוא מלא חששות ותירוצים מכאן ועד להודעה חדשה. במיוחד כשמדובר במצוה שמשום-מה מוטלת בקרן-זוית, אף אחד לא קם ורק אני אקום?
מה לעשות? איך ננער את עצמנו מהמצב הנרפה של אי-עשיה? התרופה היא פרה אדומה, "שזהו עניןהגבהות". הצבע האדום הוא צבע החיים, ופרה אדומה תמימה מייצגת חיים עסיסיים וסוערים, ללא מנוחה. אפר הפרה האדומה הוא מעין "תמצית חיים" בריכוז גבוה. את האפר הזה מערבבים ב"מים חיים" (שנשאבו הישר מן המעין), והרי לפנינו סם-חיים. בעבודת הנפש, פירוש הדבר שהאדם צריך להגביה את עצמו, "ויגבה לבו בדרכי ה'". עלי לעודד את עצמי ולומר "מי אני? אני מלך העולם! כל העולם נברא בשבילי". הרי אני אדם, נזר הבריאה. אני יהודי, בן של מלך שעשוי מאבנים טובות, ויש לי קרדיט ענקי להפוך את כל העולם עכשיו, בטחון עצמי עד בלי די. "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"!
אם התעודדנו מספיק, נקום ונעשה! העיקר לא להיות פגר מת.
עד כאן הסברנו איך הפרה האדומה מטהרת טמאים, איך הגבהות מצילה אותנו מחוסר מעש שיש בו ריח של מוות. כעת הגענו לנקודת האיזון העדינה: לקחנו את התרופה וגמענו ממנה, הכנסנו לעצמנו גבהות ומוטיבציה חיובית, קמנו ועשינו, ואז... ממשיך הבעש"ט:
תוך כדי שאני עושה מעשה טוב, ומייד אחריו, עלי להשמר ולהזהר מאד מכל צד של גבהות. אם אנסה למשוך טיפ-טיפה את אותה הרגשת גבהות, שבזכותה האמנתי בעצמי ועשיתי מעשה טוב, היא תהפך בן-רגע לגבהות פסולה ומטמאת, לגאווהשבה אני שם את עצמי במרכז,אניעשיתי! מה שהיה קודם בטחון עצמי חיובי, הופך עכשיו לסיפוק עצמישלילי, איזה מוצלח אני... זהו סוד הפרה האדומה המטמאת את הטהורים: ברגע שאני עושה את המעשה הטוב אני נקרא 'טהור' ואז הגבהות מטמאת אותי.
צריך לקחת תרופת-נגד, היא השפלותהחיובית. לאחר שהגבהתי מעט את עצמי, אשוב ואזכיר לעצמי שכל הטוב שיש בי הוא רק מתנה מלמעלה, "אתה ושלך שלו", ואין שום סיבה בעולם שאחזיק טובה לעצמי. "הוי שפל רוח בפני כל אדם"[5]ואל תחשוב שיש בך משהו מיוחד.
במלים אחרות, אומר הבעש"ט: לפני עשיית המצוה עליך לנהוג בגדלוּת, כי הקטנוּתמטמאת וגורמת לאי-עשיה ואי-רציה. אבל תוך כדי המעשה הטוב עליך לחזור ולהיות קטן מאוד בעיני עצמך. כמובן, זהו מעגל שאין לו סוף, כי צריך כל הזמן לקום ולעשות, "היום לעשותם", וממילא צריך טיפה גדלות וגבהות, ושוב קטנות ושפלות, ושוב גדלות וגבהות...
אלא שיש קושיא אחת על ההסבר היפה הזה. אם באמת הצלחנו 'לעלות' על סודה של הפרה האדומה, איך זה ששלמה המלך לא השיג את טעם הפרה? האם החכם מכל אדם לא יכל לחשוב על 'ווארט' מעין זה?
שלמה זכה לחכמת אלקים, "ויחכם מכל האדם", גם יותר ממשה רבינו[6]. מן הסתם, שלמה ידע לומר את החכמה של פרה אדומה. אבל כיון שהוא כל כך חכם, הוא מבין היטב שלא מספיק לומר את המלים ולדרוש דרשות. הסוד עצמו נשאר עדיין בלתי מובן: כיצד באמת אפשר 'להחזיק ראש' בין גבהות לשפלות? לעבוד ב"רצוא ושוב" תמידי מבלי ליפול?
רק משה רבינו השיג באמת את הסוד הזה. כי משה הוא בתכלית הבטולכלפי ה', והוא הדוגמא החיה למי שיוזם ועושה בכל התוקף, עם טיפה גבהות חיובית, בדיוק במידה הנכונה – ומאידך, אינו מחזיק טובה לעצמו אף לרגע אחד.
משה רבינו עשה את הפרה האדומה הראשונה, מאז נעשו עוד שמונה פרות אדומות, "והעשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה" (כלשון הרמב"ם[7]). עשיית הפרה האדומה כפשוטה קשורה לגילוי סודה וטעמה הפנימי, ולרפואת הנפש של כל אחד ואחת מבני ישראל. הגילוי הזה קשור לדמותו של מלך המשיח, שנאמר עליו שיהיה בעל-חכמה יותר משלמה המלך[8]– ובחכמתו ישיג ויגלה גם את סוד הפרה האדומה. הדבר רמוז גם בלשון הרמב"ם "המלך המשיח מהרה יגלה": כוונת הרמב"ם הפשוטה היא שמלך המשיח עצמו מהרהיִגלה(יתגלה), אבל אפשר למצוא רמז בלשונו (שנכתבה ודאי בסיוע אלוקי נפלא) "מלך המשיח מהרהיְגלה" – יגלה לנו את סוד הפרה האדומה.
