במהלך שנת השרות נתקלות בנות רבות במתנדבים שאינם יהודים, איתם הן נאלצות לעבוד בצורה יומיומית. ברוב המקרים זוהי הפעם הראשונה שהבנות נתקלות בהתמודדות כזאת, המעמידה אותן בסיטואציה בלתי אפשרית.
שרית (שם בדוי) שהתנדבה בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, הרגישה כי לא תוכל להמשיך את עבודתה במקום. בשיחה עםהקול היהודיהיא מתארת את האווירה במקום שהובילה לעזיבתה.
"בכיתה י"ב סגרתי על שירות לאומי, אבל בהמשך התקן התבטל", מספרת שרית כיצד הגיע לבית החולים. "קיבלתי תקן חדש ולא ידעתי עדיין דרך איזה אגודה הוא יהיה, כי היו שתי אגודות שחשבו לקנות את התקן – האגודה להתנדבות ושלומית. לבסוף אגודת שלומית קנתה את התקן והרכזת, שמאוד התלהבה ממני, שכנעה אותי להתנדב בבית חולים".
אך מתברר כי הרכזת שכחה לספר לשרית מי יהיו חבריה לצוות. "היה שם מתנדב, שלא ידעתי בהתחלה אם הוא ערבי או לא, שלאט לאט הוא התחיל לדבר איתי וביקש את המספר שלי. העניין הוא שכל המתנדבים אוכלים בחדר האוכל של בית החולים, והוא רצה שנתאם ללכת יחד".
אולם המפגש לא הסתכם בחדר האוכל. "אני עבדתי במחלקת אשפוז יום. העבודה שם היא לנקות מיטות, את צריכה לבוא בבוקר לפני כולם לפתוח, ולהישאר לסגור אחרי כולם. אמורה להישאר עוד אחות אבל אם אין מטופלים, האחות מבקשת ממני ללכת ויוצא שאני נשארת לבד עם המנקים הערבים. אין להם שום רגישות – מחלקה לבד, ובת שרות עם שלושה מנקים ערבים".
המדרון החלקלק
שרית מתגוררת באחד היישובים החזקים ביהודה ושמרון ומכירה היטב את המציאות, אך בכל זאת היא מבינה כיצד בנות נופלות. לדבריה זה מתחיל באי נעימות, אך משם זה יכול להתדרדר לקשר של ממש. "אני לא נתתי את המספר שלי לערבי כדי להתחיל איזה קשר, נתתי את המספר שלי כי הוא ביקש ולא היה לי נעים לסרב".
לבסוף הרגישה שרית כי הנושא מקשה על המשך תפקודה ולאחר שלושה חודשים בבית החולים עברה להתנדב במקום מתאים יותר. "כשהנושא התחיל להציק לי, דיברתי עם חברה ובעצתה החלטתי לחתוך ולעזוב. זה היה פשוט לא נעים. כל המנקים, כל האחים, כולם ערבים".
שרית מספרת כיצד ראתה בעיניה מקרים בהם קשה לעצור את כדור השלג המתגלגל. "הייתה לי חברה ששירתה עם ערבים ולאט לאט התחילה לצרף אותם לפייסבוק. הבנות בכיתה הבינו שזה כבר יותר מדי, כל הכיתה חשבה מה אפשר לעשות בשבילה. לפעמים לוקחים את זה יותר מדי רחוק, בגלל זה העדפתי בכלל לא ליצור קשר. אני בנאדם נעים, אין לי שום דבר נגד אף אחד, אבל בגלל כל הסיפורים ששמעתי אני מעדיפה לא להתקרב".
המקרים בהם מתקשות הבנות לעצור – רבים, ושרית נחשפה בעצמה למקרה שכזה. "חברה של אחותי שהתנדבה גם בבית חולים, יצאה עם ערבי שממש התעלל בה. בסוף הם נפרדו, אבל אני לא חושבת שמישהו התערב בזה, היא החליטה לבד לסיים עם זה ".
אין עם מי לדבר
לדבריה של שרית, נאלצות הבנות להתמודד עם הבעיה בכוחות עצמן, והצוות בבית החולים וכן האגודה, כלל לא מפקחים על הנעשה בתחום. "אני חושבת שלא היו שמים לב אם מישהי אחרת הייתה לוקחת את זה יותר רחוק, אולי רק החברות".
מבין האחראים עליכן, היה לך למי לפנות?
"הרגשתי שזה לא קשור לפנות לאגודה, זה מקום גדול מדי. לפנות לרכזת של בית החולים נשמע יותר הגיוני, אבל הן לא חושבות שזה משהו לא בסדר, יש הרבה בני שרות ערבים. גם אם תפני למישהו לא בטוח שזה יעזור. לא בגלל שהאנשים לא טובים – אלא בגלל שזה מקום ענק, מלא בנות שרות".
עמותת שלומית, דרכה התנדבה שרית, דוגלת בשילוב כל המגזרים במערך השירות ובכללם נוצרים, מוסלמים ובדואים, ומתנדבים דרכה ערבים רבים. שרית אומרת כי לא ידעה על כך לפני שנכנסה לשירות, ולמרות שהתנדבה דרך שיל"ת – האגף הדתי של העמותה, לא תמליץ לבנות אחרות להתנדב דרכה. "זו אגודה יחסית קטנה ואת מדברת עם הרכזת בקושי פעם בחודשיים. חברות שמתנדבות דרכן אמרו לי שגם אותן שכנעו ללכת לבתי- חולים. כיום אני מתנדבת דרך האגודה להתנדבות וזה אחר לגמרי".
שרית מדגישה כי בשלומית רואים בשירות המשותף – של יהודיות וערבים, אידיאלי. "האחראית של בית החולים בחיים לא תזהיר מפני הערבים. היא לא יכולה כי היא מחויבת גם אליהם, חצי מהמתנדבים תחת חסותה הם ערבים, היא לא יכולה לבקש שלא ידברו איתם".
להתרחק מבתי חולים
בשנים האחרונות גדלה המודעות בקרב בנות האולפנות, כמו גם ראשי המוסדות וארגוני ההתנדבות לתופעה. בסדרת ראיונות שערכנו בנושא, הביעו ראשי מוסדות את התנגדותם לשירות המעורב בכלל ובבתי החולים בפרט.
שרית מספרת כי ההכוונה באולפנה היא שלא להתנדב בבתי חולים, אך מרגע שהתחילה השנה כל בת נדרשת להתמודד עם האתגרים המזומנים לה בכוחות עצמה. "באולפנא הייתה שיחה של מישהי מיד לאחים, שיחה כללית להיזהר מאנשים, לא דווקא ערבים. בסופו של דבר רק בנות מעטות הולכות לבתי חולים, האווירה אצלנו לא מעודדת לזה. שלוש מתוך ארבעים, זה מספר אפסי".
אך לדעתה של שרית ההדרכה לא מספקת. "אם זה בנות עדינות, שלא יודעות איך לצאת מזה, זה בעיה. צריך לדבר עם הבנות שמתמודדות עם זה מדי פעם, לגשש. אני בנאדם חזק, אבל אין ספק שהנושא נופל בין הכסאות עבור כאלו שכן צריכות הדרכה".
לסיום ממליצה שרית לבנות שלא להתקרב לבתי החולים. "חד וחלק לא ", אומרת שרית בנחרצות. "כל מי ששאלה אותי אם כדאי להתנדב בית חולים אמרתי לה להתרחק מזה".
