כתב 'ידיעות' תולה תקוות ב"נוער הגבעות": "העתודה התודעתית של אומת הסייבר"

לפני שבעה חודשים, בעיצומו של מבצע שומר החומות, ישבתי על גג בית משפחת הופמן, חבריי, במזכרת בתיה.

היה זה ליל חג השבועות והתכנסנו כמה חברים כדי לנסות ללמוד תורה כנהוג בלילה הזה. הבתים שלנו קרובים מאוד לבסיס חיל האוויר, וכך בעודנו מנסים לקרוא מהכתובים, קרעו את אוזנינו עשרות מטוסי קרב שיצאו להפצצות בשמי עזה. כל העוצמה האדירה הזאת לא ממש הצליחה להרגיע את נפשי הסוערת.

כמה ימים לפני כן נשלחתי מהעיתון לסקר את הפרעות בלוד. המראות שראיתי שם לא עוזבים אותי עד עכשיו. לא הפוגרום שביצעו תושבי העיר הערבים בכל פריט רכוש של היהודים, ממוזיאון הפסיפס העירוני, דרך בתי כנסת ועד לכל עמוד תאורה שנקרה בדרכם, הכל הם עקרו, שברו ושרפו, אבל לא השמדת הרכוש, היא שהכתה בי.

ברגע מסויים בשעת ערב החלו אזעקות בעיר. חמש רצופות. כל יהודי שאיכשהו היה ברחוב, החל להימלט או לשכב על הרצפה, והערבים, ראיתי בעיניי, עמדו במקום, שרקו שריקות שמחה וקראו שוב ושוב "אללה הוא אכבר".

נוער הגבעות - העתיד של המדינה

מה בעצם עושה את ההבדל בינינו לבינם? למה אנחנו רצים לחפש מחסה והם שורקים משמחה? מאז היום ההוא ועד עכשיו אני מנסה לנסח לעצמי את התשובה. צירוף דברים שקרו בחיי לפני כן ואחרי כן מביאים אותי למסקנה המוזרה הבאה: העתיד של מדינת ישראל טמון באופן משמעותי מאוד אצל נערי הגבעות. לא פחות.

הערבי בלוד לא צועק בזמן האזעקה "לא נתתם לי שוויון הזדמנויות להתקבל ללימודי סייבר בטכניון", הוא צועק "אללה הוא אכבר" כי ברור לו סביב מה נסוב הקרב, ברור לו למה הוא מייחל.

האירועים האלה חידדו לי בראש היטב את מקומם של שני אחיינים יקרים שלי שאת השנים האחרונות מקדישים לגידול עדר של כבשים ועיזים בהר חברון. שני בחורים צעירים שיכולים היו לעשות לא מעט דברים אחרים עם החיים שלהם, אבל החליטו שמשימת חייהם לעת עתה היא שמירה על כמה עשרות דונמים סביב חוות מעון.

הם לא רואים את המציאות בראייה מהוססת לפיה יש זמן, צריך לחשוב, ונראה, אולי פיסת הארץ הזאת כן שלנו ואולי לא. הם פוקחים את העיניים בבוקר ורואים איך התוכנית הפלסטינית להשתלטות מאסיבית על שטחי C מתקדמת בקצב מטורף. כל ילד יכול למצוא ברשת את התוכנית, ולהצליב אותה עם תצלומי אוויר שמראים את קצב מימושה המבהיל.

מה המשמעות של התוכנית? סגירת רצף טריטוריאלי של צועקי אללה הוא אכבר, מעפולה ועד באר שבע, ובקו הרוחב מאפגניסטן ועד כפר סבא. המבצע האחרון בעזה הראה היטב עד כמה מבחינתם גם עמוד תאורה שהוקם בשכונה שלהם, הוא סימבול ציוני שאותו צריך להשמיד בלהט דתי.

בהיעדר אמונה בצדקת הדרך גם המטוסים לא יעזרו

"נוער הגבעות" (שלצורך העניין הוא שם קוד לציבור של כמה עשרות אלפים שמבינים את חומרתו של הקרב הכפול: על התודעה ועל השטח), משחק מבחינתי תפקיד מרכזי בשתי המערכות.

במערכה על השטח, הם עלו בשבוע שעבר בהמוניהם לחומש. זה חשוב לא כי חומש היא הנקודה הכי קריטית ביקום אלא כי אנחנו נמצאים בקרב על השטח, וכשהצד השני לא עוצר, גם לנו אסור לעצור. אגב, זה קרב שהיה כאן תמיד, כבר לפני 3,900 שנה אברהם אבינו נאבק על שטחי מרעה.

בחג השבועות, בעודי יושב מיואש על הגג של ההופמנים, הבנתי יחד עם חבריי שעם כל הנסיונות לחלן את הסכסוך, בסוף אנחנו כאן בקרב על התודעה. זאת מלחמת דת שבה בהיעדר ביטחון בצדקת הדרך, וחיבור עמוק לזכותנו ההיסטורית והמוסרית על הארץ שלנו, גם המטוסים במאות מילוני דולרים שהמריאו לנו לתוך האוזניים, לא באמת יעזרו.

בנסיבות האלה הכתה בי ההבנה (שחברי איתי הופמן היטיב לחדד) שלמעשה נפלא עבורי לדעת שמתקיים לצידנו כוח עילית חלוצי, אמוני, שמוכן לשלם מחיר.

כוח שגם מבין היטב את המערכה התודעתית וגם שומר במו רגליו וכבשיו על השטח. שם הקוד של הכוח הזה הוא "נוער הגבעות", הוא העתודה התודעתית של אומת הסייבר, והחל מחג השבועות האחרון, אני מבין יותר ויותר כמה שהוא קריטי.

עמיחי אתאלי הוא הכתב הפרלמנטרי של 'ידיעות אחרונות". הטור פורסם הבוקר ב'ידיעות אחרונות'