בשבוע שעבר נחקר הרב יצחק גינזבורג שליט"א בנושא ספר תורת המלך, והתבשרנו על כוונת המדינה לחקור רבנים נוספים שכתבו הסכמה לספר. זאת לאחר שבשבוע שעבר נעצר ונחקר הרב יצחק שפירא על אותו הנושא.
הרבנים לא נחקרים לבד. במקביל, עוסקת הפרקליטות הצבאית בהעמדה לדין של חיילים על כך שבחרו לפגוע בערבים במקום לסכן את עצמם ואת חבריהם או פקודיהם במהלך מלחמה.
זו התמונה העולה מן הדברים: המוסר היהודי, המיוצג בספר תורת המלך, דואג לחיי חיילים יהודים. לעומת זאת, המוסר המעוות שהפרקליטות פועלת לפיו מעדיף שחיילים יהודים יפגעו, ובלבד שלא לפגוע באנשי האויב המשמשים לחייליו כמגן אנושי.
אם שאלתם את עצמכם, מדוע מערכת המשפט רודפת כל כך מחברי ספר תורני, תוך חציית כל הקווים האדומים ביחסי תורה – מדינה, עד כדי מעצר רבנים והחרמת ספרי קודש מתוך בית מדרש, כאן טמונה התשובה.
לא ההשלכות המעשיות מטרידות את הפרקליטות. כפי שהבהיר להם הרב גינזבורג בחקירתו, וכפי שכבר הובהר להם בעבר רבות, מדובר בספר הלכתי העוסק בבירור העקרונות ההלכתיים, ובשונה מספרי הלכה-למעשה אינו מתייחס למציאות ספציפית.
מה שמטריד אותם הן ההשלכות המוסריות. זו הנקודה הפנימית, האמיתית, המציקה להם.
מחברי הספר מוקיעים את הפרקליטות ואת השותפים לה כבעלי מוסר מעוות, השומרים על האויב יותר מאשר על החיילים שלנו. ובכך הם שומטים את הבסיס המוסרי מפעולות הפרקליטות.
כאן נכנס גם תפקידנו, אנחנו הקוראים, שומעים ורואים את המתרחש. בעימות הזה אנחנו יכולים וצריכים לבחור צד. למי אנחנו דואגים יותר, לחיילים שלנו, היהודים, או לאויב?
את התפיסה המוסרית שלנו עלינו לשאת ברמה, כל אחד במקומו. לנו ברור: זה לא מוסרי לדאוג לאויב ולא לאוהב. מוסרי זה לדאוג שחיילינו לא יסכנו עצמם לחינם.
אנחנו עם מי שדואג ליהודים, אנחנו עם הרבנים ועם החיילים. ועם מי הפרקליטות?
