[caption id="attachment_4786" align="alignleft" width="100%" caption="ערבים משתלטים צעד אחר צעד. המשטרה מתעלמת. (ארכיון הקול היהודי)"]
אחד הדברים שקשה לנו לקבל ולהפנים, כיהודים במדינת ישראל, זה עד כמה נטשה המדינה את המחוייבות שלה ליהודים, ועברה להיות מדינת אזרחית. פשוט קשה להאמין.
גם הזוית בה בחנו את המציאות עד היום, הייתה פחות חדה. עד לאחרונה התרגלנו שעיקר החזית מול הגויים נמצאת במקום בו אין לגויים אזרחות – ביו"ש ובגבולות. שם יש איזה תחושה בסיסית שהיהודים בצד הטוב והערבים בצד הרע, ושגם כוחות המדינה מבינים זאת בסופו של דבר.
נכון, כבר הרבה פעמים ראינו שהתפיסה הזו לא עולה בקנה אחד עם המציאות. כשמגרשים יהודים בסיטונות, כשהמינהל האזרחי הורס רק ליהודים, כשהגדרת המשימה הצבאית ביו"ש היא לשמור על השקט – לא על היהודים, כשקוראים סיפורים כמו זה שהתפרסם
בקול היהודי בערב פסח, על שוטר ערבי שעוזר לערבים, מבינים שמשהו קרה כאן. ועדיין, אפשר להתבלבל.
אבל מי שמפנה מבטו לזירה העיקרית היום בלב הארץ, לא יכול יותר להתעלם. בתוך הקו הירוק, המדינה מסרבת להכיר בטובים ורעים, במלחמת יהודים בערבים. ומי שיעיז לומר אחרת, מואשם בגזענות.
האם המדינה מסייעת לתושבי שכונות שהערבים משתלטים עליהן צעד צעד, כמו בפסגת זאב?! האם המשטרה עוזרת לבנות הסובלות מערבים בקניונים?! האם מערכת המשפט עוזרת למי שנאלץ לשלם דמי חסות ופרוטקשן לבדואים בדרום?!
מה פתאום. המדינה מעדיפה פשוט להתעלם מהבעיה. מקסימום, הם אומרים, יש בעיה מקומית כזו או אחרת של פשיעה, ובפועל לא מטפלים בה.
במצב הזה, בו בלב ארצנו נוצרה חזית שבה לא רק שלא נלחמים, אסור אפילו לדבר על מלחמה, תפקידנו להבין וגם לומר: יש כאן חזית אחת. תושבי הגבעות, המתיישבים בישובים, תושבי השכונות והערים בקו הירוק – כולנו ביחד נלחמים על השלטון היהודי בארץ. בסיפור הזה יש טובים ורעים, אל תתנו לאחיזת העיניים המתבוללת להפריע לכם. זו לא מלחמת אזרחים, אלו מלחמות היהודים.
