"הם משתמשים נגדי בכוח, והכוח שלי הוא לשתוק". סיפורו של אלחי שפירא.

"שלום אנחנו מהשב"כ... אנחנו יודעים עליך הכל, מה וכמה בדיוק עשית. לא סתם עשינו הגרלה ובחרנו אותך, לא! הסגירו אותך. זהו. אנחנו יודעים שאתה והחברים שלך שרפתם מסגד בייסוף. אנחנו יודעים כל פרט ופרט על הארוע הזה (אבל הם לא פרטו בפועל כלום).  אני הבנתי שמישהו פתח את הפה אבל בכל אופן החלטתי לא לדבר מילה.
"אתה בא ממשפחה טובה, אבא שלך מרצה בפסיכולוגיה בב"יס לתורת הנפש. אבל שם ביצהר הם הרסו אותך. תראה כמה אבא שלך עצוב בגללך עכשיו מזה שאתה כאן. ואמא שלך... היא לא נרדמת בלילה בגלל זה!"  במהלך החקירות סלסלתי בפאות, "זה לא נראה לך נשי? שאתה כך משחק עם השיער שלך? ושאתה  מגדל ציפורניים?" (אני מנגן בגיטרה.)
החזיקו אותנו בתאים של השב"ס (לא שב"כ), ביחד עם עוד קטינים , במגרש הרוסים. כל יום לקחו אותנו לימ"ר ולפעמים לפ"ת. חקירות של 3- 4 שעות. ב"ה בילינו הרבה שעות בכבישים והמתנות. לפעמים נכנס חוקר אחד משחק אותה חברהמן "מה איתך אח שלי גיבור מה עם הפרצוף העצוב הזה?"  חוקר מהשב"כ: הראה לי תמונות שהוא מקבל פרס על לכידת יחידת מחבלים, כמובן שהדגיש שהוא כל הזמן חוקר רק ערבים אבל שביקשו ממנו במיוחד להיכנס לפרשיה בזאת, והוא היה מוכן.
בהתחלה, באמת זה היה משגע, ומאוד מלחיץ. אבל אח"כ אתה מתרגל למציאות ואתה רואה ששום דבר רע לא קורה במציאות. אפשר לומר  שבימים האחרונים  אפילו נהנתי,  כי עברתי את החקירות הראשונות וידעתי ששוב יכניסו אותי למשרד וששוב אני ישתוק. כשזה ברור זה ברור וזה יותר קל.   אמר לי חוקר אחד "יהל" בצעקות "אתה מחבל והחברים שלך מחבלים, והרב שלכם הזה,  הוא כותב בספר שלו שאפשר להרוג ילדים חפים מפשע, זה לא יהדות! אתה כמו הילד שלי אכפת לי ממך."  החוקרים היו בעיקר מעיקים, שיגעו אותי הרבה פעמים "תרים את הראש". כל פעם שפיהקתי, "אתה עושה לי קולות, תפסיק כבר" אומנם זה מעיק אבל לא שובר. אני מתייחס בגיחוך. הוא עצמו עשה הרבה קולות...
באחת הנסיעות לדיונים החברה צעקו "אנחנו הגב שלך".  בנסיעה החוקר ימ"ר:  "זה גרונר מחוננו –  כל דיון משמין יותר מנחת. הוא אולי הכרס שלך לא הגב שלך... "אתה  בידיים שלנו, אנחנו נקבל בהארכת מעצר כל מה שאנחנו רוצים!  זה מעיק ומתיש וזה היה קשה. אחרי חקירה ארוכה, אתה רואה שזה צחוק שלא קורה כלום במציאות, עוד שניה והם ממצים את העסק ואני משוחרר!
ביום האחרון: לקחו אותי לפ"ת:  החוקר הכניס אותי למשרד, פתח לאמר כמה משפטים ואז אזק אותי לכיסא במשך 4 שעות. מיד פעם הוא בדק שאני לא ישן וחוץ מזה החוקר ממש שמר על זכות השתיקה. הבנתי שפשוט אין לו כבר מה לחקור אותי. ואז הראו לי את העדות של הבחור שדיבר איתם, הסתירו לי את רוב העדות, רק הראו לי שהשם שלי מופיע בה. הם הראו לי גם סרט שלו. הוא אמר ש'המטומטמים האלה שרפו מסגד'. ריחמתי עליו. בסוף הבנתי שהעדות הזאת לא שווה כלום בכלל. הרגשתי שהם מוציאים ומכניסים אותי לתא בכח שלהם, אבל הכח שלי - זה לשתוק והנה עוד שנייה בע"ה אהיה כבר בחוץ. ואני צוחק להם בפנים, אמנם עכשיו אני נמצא אצלם אבל הם לא ישברו אותי כי הם לא יכולים.
סה"כ הייתי שם שבוע ויומיים.  - אם מישהו נעצר שם אז אני אומר לו: לא להתסכל עליהם בכלל, לומר תיקון הכללי, ושעם כל הכבוד לפוזות שהם עושים, זה באמת עוד שניה יגמר, להבין שה' איתך ולא איתם ואם אתה נכנס לקטע הזה  - הכל עובר בקלות!   היו נקודות קשות שאמרתי לה': "חלאס, אין לי כבר כח אליהם".
פעם אחת כשהוציאו אותי מהחקירות בפ"ת ורצו להחזיר אותי למגרש הרוסים. בחוץ היה הפגנה. כמובן שזה היה מאוד נחמד ומעודד. הרכב שבו הייתי עבר בין החברה ורק ברגע האחרון החברה קלטו שאני ברכב. הם רצו אלינו, אבל כבר היה מאוחר כי עברנו אותם. מיד אח"כ החוקר ימ"ר הוציא את הפאלפון  ודווח למפקד שלו שזה בסדר ושהם עברו בשלום..  הם כנראה ממש התכוננו לזה. גם בדיונים היו חברה, וזה מאוד שימח!
חוקר אחד צעק "אם הייתם ילדים חכמים הייתם גומרים את הסיפור הזה."  אבל חשוב להדגיש שבאופן כללי לא הייתי מופתע מכלום כי כולם כבר מכירים איך הם עובדים. השיטות שלהם, קלטנו את זה כבר, כשמכירים זה לא מסובך להתמודד את זה, פשוט מחליטים וזה הכל.
ביום שישי, מחזירים אותנו (אני וברוך צורי) מהארכת מעצר, באמצע הדרך, אמרו שאין מקום לפ"ת ושניסע לאשקלון, עברנו את מודיעין והגענו לפארק קנדה, הגענו לצומת, פתאום עוצרים בחריקה, בחורה אחת צורחת באמצע הכביש, עצרנו לידה, היא צעקה "אונס במעיין" והצביעה לתוך היער, ואמרה ששני ערבים ברכב הונדה צהוב, שם ביער, היא היתה היסטרית לגמרי, היא עלתה לאחת המכוניות של הליווי (היינו שיירה של ארבעה רכבים, הרבה בלשים מלווים) פנינו לתוך היער ואז פתאום הרכב של הערבים הגיע מולנו, במקביל האישה צועקת ונמרחת על הכביש. הימ"רניקים יצאו מהרכב וגם הערבים, והערבים התחילו לברוח. כולם היו רדפו אחריהם לתפוס אותם אחד נשאר לשמור על האשה הזאת, וקשרו אותנו (כל אחד בנפרד) לעץ. הייתי אולי 3 מטר מברוך צורי. הם עשו מרדפים שם בין העצים, צעקות, הם ירו מאקדחים (ירי חי!) ערבי אחד ברח להם שמה ואחד הם הצליחו לתפוס. היה בלגן שלם, מטורף לגמרי. וזה יצא שבערך 20 דקות, רוב השוטרים היו במרדף, ורק השוטר ששמר עליה היה שם היה רחוק מאיתנו. ואני וברוך צורי היינו לבד ויכולנו לדבר חופשי...   אני לא יודע אם זה היה מפוברק על מנת שאולי נדבר ביננו ונתאם גיסאות כביכול, אבל אם כן אז הן היו שחקנים מעולים. וזה היה מאוד מקצועי. באמת ניצלנו את ההזדמנות לדבר בנחת אבל דרשנו בשלומו כל אחד של השני ותו לא.
[caption id="attachment_4998" align="alignleft" width="100%" caption=""הוא דווקא היה מבסוט וחייך, התעודדתי, זה דווקא חיזק אותי כ"כ""]
כשעצרו את ר' איציק צעקו עלי: "תראה מה אתה עושה לרב שלך, עכשיו הוא יושב כמוך בכיסא כזה, הישיבה תתמוטט בגללך"! הם הראו לי אותו מהחלון. הוא דווקא היה מבסוט  וחייך, התעודדתי, זה דווקא חיזק אותי  כל כך.
לפני הדיון האחרון יכולנו לדבר, והיה נדמה לנו כבר שזה הסוף ויצאנו בלי כלום. מעצר בית קצת וזה הכל.

כוחם של אנשי השב"כ הוא בחשאיותם, וברגע שהחשאיות מוסרת – הם מתגלים בחולשתם".

אם יש לך סיפור דומה ותרצה לשתף את הציבור בו, אנא פנה למערכת.