[caption id="attachment_398" align="alignleft" width="300" caption="בפעילות באוהל היהודי בחוף דוגית"]
אני נכנס לרכבו של אליהו פרג'ון, ומוצא אותו מתכנן בטלפון ימי אטרקציה לנוער לחוה"מ סוכות, "ככה יהיו בחוף דוגית כמה חבר'ה פחות". הטלפון הבא יהיה לאיש חינוך מאיזור המרכז, חילוני, שעוזר לו מבחינה תקציבית למימון הפרויקטים השונים.
- מה קורה בחוף דוגית? "המקום מהווה כר להתפרקות מאוד גדולה. אפשר לראות שם הכל - נערים מעשנים סמים, בנות שיכורות, כולם עם חור כואב בלב ואפופים בתחושה של חיסרון", מציין אליהו. "בחופש הגדול הייתי שם במשך חמישה שבועות" הוא אומר בטבעיות "חלק גדול מהתקופה ישנתי ברכב או בשק שינה באוהל".
פרג'ון, בן שלושים וחמש ואב לשישה ילדים, למד בישיבות בית אל ו"עוד יוסף חי". כיום הוא עוסק בהפצת יהדות, בעיקר בקיבוצי השמאל ("הקיצוני מאוד"), ובעבודה בייעוץ וסיוע נפשי לבני נוער. "בעיקר בהשפעת תורת הנפש של הרב יצחק גינזבורג".
עם חורבן קבר יוסף לפני עשור שנים, עודד ראש הישיבה הרב יצחק גינזבורג, את אליהו וחברו לישיבה, שרגא שמידלר, להתחיל לעסוק בפעילות של קירוב לבבות והפצת יהדות. פרג'ון ושמידלר הפכו לדמויות מוכרות בעולם התשובה, כשרעיונות אותם יזמו לראשונה, הפכו להיות מודלי הפעילות של שלל ארגוני התשובה הפועלים כיום.
אנחנו הרבה יותר פתוחים
לאחר הגירוש מגוש קטיף, פנה יואל מרש"ק, ראש אגף המשימות של התנועה הקיבוצית, לארגן 'מפגשים של היכרות ולימוד עם הימין הקיצוני מיצהר', כהגדרתו. מרש"ק היה מוכר בהתיישבות בעיקר כדמות שמאל קיצוני, מסייע לערבים ומשתתף בהתנכלות לתושבי מאחזים. אליהו לא נבהל, הרים את הכפפה, ויחד גיבשו מתכונת של מפגש חודשי בין הקבוצות. עשרות אנשי שמאל באו להשתתף במפגשים, "בעיקר מבוגרים ומשכילים בעלי תואר שני ושלישי, וגם דמויות מוכרות מהשמאל הקיצוני ביותר כמו אורי פינקרפלד, חבר קיבוץ רבדים, פלמחני"ק שהיה בעבר מזכיר הקיבוץ הארצי". אליהו מחייך. "לפעמים, כשאין לי כח לארגן את המפגש הבא מתקשרים אלי החבר'ה מהקיבוץ ומבקשים להמשיך. זה חשוב להם מאוד. אם במפגשים הראשונים ניסו להוכיח שאנו דוגמטיים, היום הם מנסים להוכיח הפוך, שגם להם יש ערכים".
ערב יהדות לאלפי בני נוער מהקיבוצים
ההצלחה יצרה הזדמנויות נוספות. בכל קיץ מתקיימת "הרפסודיה" – שלושה ימי פעילות לנוער הקיבוצים, בה משתתפים כשלושת אלפים צעירים מכל רחבי הארץ. לפני שלוש שנים ביקש מרש"ק מפרג'ון להעביר ב"רפסודיה" ערב של פולמוס פוליטי בענייני השעה. "עם שרגא שמידלר, ארגנו קבוצה של אנשים מעניינים, וביקשנו מהם להתמקד דווקא ביהדות ולא בפוליטיקה". מאז מארגן פרג'ון ערב יהדות לאלפי בני נוער בכל "רפסודיה". "לחלקם זהו המפגש הישיר היחיד עם יהדות. השנה הבאנו להם את להקת המדרגות, והם שרו איתם בהתלהבות. בסוף הם התחילו לשיר 'זכרני נא', מגחך אליהו. "בהמשך ל"רפסודיה", נפגשו בקיץ שעבר עשרות צעירים מהקיבוצים עם בני נוער מיישובי גב ההר, ובחנוכה יתקיים בע"ה סמינריון ביהדות לכלל נוער הקיבוצים".
'האוהל היהודי' בדוגית
הזכרנו כבר את חוף דוגית, לשם מגיעים מדי קיץ אלפי בני נוער דתיים. עבור רובם משמש המקום להתפרקות מערכים ומצוות, יחד עם התנסות בצריכת אלכוהול, סיגריות וסמים, ופריצת גבולות הצניעות. "כמעט לא תזהה שמדובר בצעירים שומרי מצוות. הם מגיעים מישיבות ואולפנות מעולות, אך פושטים מעליהם כל סממן חיצוני. רובם באים בגלל בעיות בבית, משברים אישיים או משברים באמונה". "הם אומרים שהם לא חילונים" מציין פרג'ון, "אלא דתיים בהפסקה. לעיתים ההפסקה הזו הופכת למשהו יותר גדול".
אליהו נמצא שם (בהתנדבות!) בשנתיים האחרונות, אחרי שקודמיו נאלצו להפסיק. "האוהל פתוח חמישה שבועות ברציפות, בסיוע גורמי הרווחה, ארגון "ואהבת", ותרומות של יהודים טובים. בני הנוער מנגנים, אוכלים ומשוחחים, ומי שרוצה גם משתף אותנו בלבטים ובשאלות".
משרד הרווחה מנסה לפעול במקום גם במתכונת הטיפול המערבית, ללא הצלחה. "מתנדבי המשרד ניסו, ביומיים הקצרים ששהו במקום, להגיע לבעיות כמו 'אתה מעשן? שותה? מה עובר עליך בבית?'. זה לא עובד במפגש כזה קצר. אצלנו פועלים אחרת," הוא מסביר, "אחרי נוכחות ארוכה ומאירת פנים במקום, יש הרבה יותר רצון לשתף ממקום כן ופנימי.
אני עומד בקשר מול המוסדות, וגם ממשיך לשוחח עם החבר'ה. רק אתמול, ב"ה, שיבצתי נער למסגרת עבודה בחווה של יהודי ירא שמיים", הוא מציין בסיפוק.
- עוד דוגמאות? "למשל, נערה שהתקבלה לאולפנה טובה, ולפני סוף החופשה היא מספרת שהיא איננה 'נקייה' או בחור שנפלט מהישיבה בה למד, התקבל למוסד אחר אחרי שנתיים ללא מסגרת, וכמעט נפלט שוב כשנתפס שותה אלכוהול".
הגבולות הנעימים של הקדושה
"אמונה פשוטה בה' יש אצל רוב עם ישראל וכמובן שגם אצל הצעירים הללו" אומר אליהו. "ההבנה צריכה להיות שאפשר לנהל דיאלוג עם ה', וממילא היהדות איננה רק גבולות טכניים החוצצים מהעולם החיצוני המושך. בדרך כלל מקובל לחשוב שמסירות נפש על משהו זה למסור את החיים, ואילו החיוּת, זה ללכת על התאוות. בחסידות אומרים ההפך – התאוות זה ביזבוז של החיוּת, ומסירות נפש זה להתמסר על משהו, כי אתה מרגיש שיש בזה המון חיים".
"האכפתיות של אליהו הרימה אותי"
שירה, כעת בשנת שירות לאומי, נמצאת בקשר עם אליהו כשלוש שנים. "עברתי חיים לא רגילים. נשלחתי למשפחת אומנה לאחר מסכת לא פשוטה של אלימות ופגיעה בבית.
בתקופה זו, בקושי הייתי דתייה. גם בהמשך היו לי קשיים ונפילות. עד היום, אליהו הקדיש לי ללא כל תמורה - ים של זמן, הקשבה וטוב לב, ועזר לי לקבל החלטות טובות ונכונות" היא מספרת.
"הייתי אצל הרבה אנשי טיפול - אבל אף אחד לא הצליח לעזור לי כמו שהוא עזר. אין אצלו שעות, אין כללים כמו אצל הפסיכולוגים, הכל כדי להעניק ולהיטיב. בשבילי, הוא כמו אבא".
מספר דקות לאחר שיחתנו מתקשרת שוב שירה ואומרת שכל שאמרה לא ביטא באופן מספיק את הכרת הטוב שלה כלפי אליהו. השיחה מדברת בעד עצמה.
