בימי קדם קוימה מצוות היום בתפילת שחרית, ובתלמוד ירושלמי מוסבר מדוע העבירו חכמים את תקיעת השופר מתפילת שחרית לתפילת מוסף. "פעם אחת תקעו שופר בראשונה [בתפילת שחרית] והיו השונאים סבורים שמא עליהם הם הולכים ועמדו עליהם והרגום".
"השופר היה מאז ומקדם כלי אזעקה, ששימש לא פעם להכרזת מרד", אומר החוקר וההיסטוריון זאב גולן, מחבר הספר "שופרות של מרד" המתאר את מה שהוא מכנה "המבצע הארוך ביותר של המחתרות" בתקופת השלטון הבריטי. חרף האיסור, היתה נשמעת מדי שנה במוצאי יום הכיפורים, תקיעת שופר גדולה. את היוזמה שהפכה למסורת, פתח הרב משה צבי סגל ז"ל, אז נער צעיר ממשפחה חב"דית.
"הכל החל לאחר שערביי ירושלים החלו בתחילת שנת התרפ"ט, בהוראת המופתי המוסלמי להצר את צעדיהם של היהודים שבאו לפקוד את הכותל המערבי, ובמתכוון היו מובילים בהמות וסחורה בסמטה הצרה. משה צבי סגל, אז נער צעיר ממשפחה חב"דית שהיה פעיל בתנועת בית"ר, היה ממובילי תהלוכת מחאה גדולה שהתקיימה בתשעה באב, בה צעדו כאלפיים יהודים מהעיר החדשה לעבר הכותל".
לאחר מאורעות תרפ"ט שפרצו ימים ספורים לאחר מכן, הטילו הבריטים איסור להציב ארון קודש, ספסלים ומחיצות בסמטת הכותל, ואסרו לתקוע בשופר במקום. שוטרים רבים הוצבו במקום לאכוף את ההגבלות.
הרב קוק איים בשביתת רעב
ביום כיפור של שנת התר"ץ, לקראת פנות היום, ביקש סגל שופר מרב הכותל. הלה בפחדו רק סימן לו היכן הוא מונח. מתחת לטלית שהושאלה מאחד המתפללים המבוגרים, תקע סגל תקיעה גדולה, והשוטרים הבריטים עצרו אותו מיד, היישר לתחנת הקישלה המפורסמת. רק בחצות הלילה, לאחר שהראי"ה קוק ששמע על המעצר התקשר לגעור בנציב הבריטי ואיים כי לא ישבור את הצום אלא ימשיך אותו כשביתת רעב, שוחרר סגל מהתחנה. ברחוב המתינו לו תלמידים מישיבת 'מרכז הרב' שליוו אותו לעיר החדשה שם שבר את הצום.
גולן, שהוציא לאחרונה ספר מחקר מרתק נוסף על קורות אסירי המחתרת בבית הסוהר המרכזי בירושלים, עלה ארצה בשנת התשל"ט, אז נחשף לראשונה לסיפור ולאיש העומד מאחוריו. "הרב סגל סיפר לי כי מתחת ל'אמה על אמה' של הטלית שכיסתה אותו, אפפה אותו תחושה חזקה של 'טריטוריה יהודית עצמאית'".
"הרעיון אומץ כמסורת על ידי תנועת 'ברית הבריונים' ומאוחר יותר על ידי האצ"ל. מאז, מדי שנה, נשמעה תקיעת שופר במוצאי יום הכיפורים בכותל המערבי, עד נפילת העיר העתיקה בידי הלגיון הירדני. הרב סגל הדריך חלק גדול מהתוקעים, לימד אותם את כוונת התקיעות, וגם קיבל מהם דיווח לאחר מעשה", מציין גולן. "כל שנה היו משחקי 'חתול ועכבר', חלק הצליחו לחמוק אך אלו שנתפסו נכלאו למספר חודשים על ידי הבריטים, שהלכו והחמירו את הענישה. הם הבינו היטב את המשמעות של 'תקע בשופר גדול לחרותנו'".
מחדש את המסורת
לאחר שחרור הכותל, ביום הכיפורים של שנת התשכ"ח, הגיע הרב סגל, שהיה גם הראשון שהעז לחזור ולהתיישב ברובע היהודי החרב, אל הכותל המערבי. מבלי צורך לבקש או להסביר, המתינו כל מתפללי עשרות המניינים שהיו פזורים ברחבה הגדולה, שהרב סגל יסיים את תפילת נעילה ויתקע בשופר לאות סיום הצום. "מאז, מדי שנה היה הרב סגל עולה אל שער המוגרבים, ותוקע בשופר, לעיתים מול שער נעול, לעיתים מול שוטרים שחצצו בינו לבין השער, ופעם אחת בעת רצון פתחו לו את השער והניחו לקול השופר להתגלגל לתוככי הר הבית. בשנת התש"מ, בהדרכתו של הרב סגל, הצליחו לחמוק שני נערים לתוככי ההר ותקעו שם בשופר, כנראה בפעם הראשונה מזה 1700 שנה, מאז ימי המרד הגדול", מתרגש גולן.
המסורת שחודשה לאחר שנות ניתוק ארוכות, הסתיימה בשנת התשמ"ו. באופן שאין סמלי ממנו התבקש הרב סגל לבית עולמו בליל יום הכיפורים, וקול שופרו נתעלה עמו להישמע בירושלים של מעלה.
הכתבה פורסמה לראשונה בעלון 'גל עיני'
