הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת אורות שאול ואביו של סרן אמתי צבי גרנות הי"ד שנפל בקרבות מול חזבאללה
אני מאמין באמונה שלמה שאם עם ישראל היה עושה את המוטל עליו, והיה יודע את מקומו, מבין מי האויב שלנו ומי לא האויב שלנו, אז דברים לא היו קורים כפי שהם קרו.
ברור שבכל מצב יש ערבים רעים שרוצים להשמידנו בלי קשר למה שאנחנו עושים, אבל הם זיהו את המקום הקשה והחלש שלנו. קוראים לזה: 'סיבתיות כפולה': יש מהלכים שמתרחשים בארץ, שמקבילים לדברים שמתרחשים בשמיים.
אני חושב שזה הכאב הגדול שלי. תחושת החורבן הקרב ובא הייתה נוכחת אצלי מאוד, ומאוד חששתי מזה. לא ידעתי שזה התסריט שיקרה במדויק, אבל התחושה הרוחנית ההיסטורית שלי הייתה שאם אנחנו ממשיכים ככה, אנחנו בדרך לחורבן.
במקביל הידיעות המודיעיניות והאזהרות גם היו. שמענו את הנאומים של האויבים שלנו, אבל לקינו בעיוורון רוחני, וזה הכאב הכי גדול.
שכחנו
די ברור שלקינו בשתי נקודות עיקריות – זכרון וברית. התרבות היהודית היא תרבות של זיכרון. כמה פעמים התורה מזהירה, משה רבנו מזהיר אותנו, לא לשכוח, אל תשכח, אל תשכחו! לא לשכוח מאין באתם, לא לשכוח מאיפה יש לכם שפע, לא לשכוח מי נותן לכם כוח. לא לשכוח את המקור שלכם! ושכחנו.
הנקודה השנייה היא ששכחנו שהסיפור של מדינת ישראל כמרכז של קיבוץ גלויות הוא נס גדול שהתחיל מזה שהגענו לכאן מתוך הניגודים הכי גדולים בהיסטוריה. זה שיהודים באו לכאן מכל קצוות העולם ומכל קצוות הדעות באופן שנראה לפעמים קיצוני, זו אינה תאונה, אלא נקודת המוצא! את הריבוי הזה צריך להפוך לכוח.
המחשבה שמישהו מאתנו יכול לנצח אחד את השני באיזשהו אופן לא רלוונטית, כי הניגודיות הזאת היא ההגדרה שלנו, והיא הברית של המדינה. את שני הדברים האלה איבדנו בתהליך שחיקה ארוך: את הזכרון, ואת הברית.
רובו ככולו של העם הזה מורכב מאנשים נפלאים, קדושים וטהורים שזה שממוקמים כל אחד במקום שבו הוא נמצא, לטוב ולרע. זו תוצאה של אלפיים שנות גלות ושל תהליכים שהם גדולים מהם וגדולים מכולנו, וצריך לקבל אותם באהבה ובכבוד.
אברהם אבינו התהלך לפני ה', לא אחריו
השאלה לאן כל זה הולך, תלויה בנו. זה יעבוד מאוד לא טוב אם אני בראש שלי אגיד: "אוקיי באיזשהו שלב משהו יסתדר".
אנחנו לא פיונים במשחק של הקדוש ברוך הוא. אנחנו בניו של אברהם אבינו שהתהלך לפני ה', לא אחריו. גם נבואה היא לא תוכנית מוכתבת, אלא קריאה לאדם לשינוי.
השאלה איך המלחמה הזאת תיזכר בעוד שלושים שנה תלויה בלאן נוביל את זה.
יש פה התארגנות של כל העולם בשתי חזיתות אדירות. ארה"ב ואירופה מול הציר השני: איראן, רוסיה, סין. בסבב הקודם של ההיסטוריה, לפני 40 שנה, רוסיה הייתה במרכז, והיום היא שחקן משני. יש לרוסיה עדיין כוח אבל אין לה אידאולוגיה. בציר הנוכחי ההובלה האידאולוגית שייכת לאסלאם הדתי אל מול המערב. והשאלה היא איפה אנחנו נמצאים בתוך הסיפור הזה.
לא נוכל לברוח מזה שיש לנו מה לומר בתוך הקונפליקט הזה בין המערביות לבין המזרח והאסלאם. ההנחה שלנו שנזכה לאהדה מהעולם המערבי אם רק נהיה מערביים וליברליים התרסקה. כמעט כל העולם המערבי הליברלי והפרוגרסיבי נגדנו.
אבל בתוך העולם המערבי יש קבוצה אחת שאוהדת אותנו אהדה עצומה: האוונגליסטים. זאת קבוצה ממש לא קטנה המונה מאות מיליונים רבים. המאפיין היסודי שלהם הוא החיבור המוצהר שלהם לתנ"ך ולישראל. אז מי אוהד אותנו? לא הליברל המערבי החילוני אלא המערבי התנ"כי.
זה אומר שאנחנו מצויים בין שתי חזיתות אדירות של עולם מערבי שמתפרק בהיעדר מוחלט של גבולות, ושדוגל באינדיוידואליזם רדיקלי מחד, ומאידך עולם אסלאמי שמקדש את המוות מתוך אמונה רדיקלית.
בין עולם מערבי שתחלופת הילודה בו היא פחות מ-1, לעולם איסלאמי שמוליד ילדים כדי שימותו. בשעה ההיסטורית הזו אנחנו מהווים נקודת מרכז קריטית של התרבות העולמית.
זה לא היה נכון לפני 100 או 200 שנה. זה סיפור ענק: "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עלייך זרח", אומר הנביא ישעיה. מתי נדע שבא זמנה של כנסת ישראל להאיר: כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים" . מביטים מזרחה ורואים חשכה מוסרית. מביטים מערבה ורואים עייפות מוסרי. זה הזמן שלנו!
יש כאן הזדמנות אדירה להגיד משהו שלם לעולם. יש לכך קשב.
אני אגיד בצורה קצת חריפה שאם מסתכלים לאחור מגלים שאסטרטגיית "לחכות למשיח" אף פעם לא הצדיקה את עצמה. קרה יותר מדי פעמים בהיסטוריה היהודית שפספסנו את ההזדמנות כי רק חיכינו.
ברור שצריכים לעסוק גם בצבא, ובמדיניות ובכלכלה, אבל כל חזון צריך להיות מתורגם גם לאסטרטגיה רוחנית ערכית - איך משרד החוץ עובד כדי לכוון את העולם למקום הערכי שהמערכה הזאת מדברת?
דרושה עבודה אקטיבית של מנהיגים רוחניים שתייצר אסטרטגיה רוחנית לתכלית הכלל עולמית של המלחמה הזאת בעבורנו ובעבור כל העולם.
שתי השאלות העקריות הן: מה אנחנו, עם ישראל, רוצים להיות, כיצד אנחנו רוצים להיראות?
והשניה: מה הסיפור שאנחנו רוצים לספר לעולם? מהו המטען הרוחני-ערכי שאנחנו יכולים להעביר לעולם בשעה ההיסטורית הקשה הזו?
אם נהיה מסורים לעבודה הרוחנית הזו, המלחמה הנוכחית תהווה נקודת מפנה משמעותית בגאולת ישראל והעולם.
