בעבודת הקודש במחנה שורה בתחילת המלחמה נחשפנו מצד אחד לשיא הרוע, הכאב, הקושי והצער, הפרטי והלאומי, אבל, מצד שני, דווקא מתוך חילול השם הגדול שהיה, התגלה לעינינו קידוש השם גדול, והשגחה גדולה.
מיד עם הבנת גודל האירוע, עוד בשמחת תורה עצמה, התקבלה החלטה בדרגים הגבוהים של המשטרה, הצבא ומשרד הפנים, שהמקום שאליו ירכזו את החללים יהיה מתקן הזיהוי בבסיס שורה.
מתקן זה נבנה רק לפני שנים אחדות, ולפני המלחמה הנוכחית לא כל כך היה ברור למה צריך מבנה כל כך גדול, עם חדרי טיפול רבים כל כך, אבל הקב"ה שמקדים רפואה למכה נתן בלב מקבלי ההחלטות לבנות מבנה שיוכל לשמש אותנו בשעה קשה זו.
בקיץ של שנת תשפ"ג התקיים (כבכל שנה) קורס קצינים של הרבנות הצבאית, שלאחריו בוגרי הקורס אמורים להשתבץ כרבני גדודים במילואים וכדומה. השיבוץ היה צריך להיעשות קצת אחרי החגים, כך שבשמחת תורה רוב בוגרי הקורס היו ללא שיבוץ. כך קרה שרבים מבוגרי הקורס נקראו אל הדגל להגיע למחנה שורה ולעזור בשלבים שונים של הטיפול בחללים. קבוצה לא מבוטלת נכנסה לטיפול ישיר בחללים, וכיון שחברי הקבוצה כבר הכירו טוב מהקורס שעשו יחד כחודשיים לפני כן, היכרות זו עזרה להם שהעבודה תהיה יעילה ומאוחדת.
אבל שום הכנה לא באמת הכינה אותנו למה שהיה שם.
כל המסדרון היה מלא בעוד ועוד אלונקות עם חללים. כל הזמן היה צריך לפרוק עוד ועוד משאיות ואמבולנסים שהגיעו בכל כמה דקות. עבדנו כך ברצף שעות על גבי שעות, ימים על גבי ימים. משמרות ארוכות, מנוחה, התרעננות שבה בקושי נרדמים ועושים הכל כדי להסיח את הדעת מהמראות וחוזר חלילה.
לאורך כל הזמן אתה צריך לשמור כמה שיותר על העיניים ועל הנפש. אחי שעובד שנים ארוכות בזק"א שלח לי איזושהי תפילה שהוא כתב לפני שהוא הולך לטפל בחללים שבה מבקשים ממש מה' שישמור את העיניים והנפש.
אתה מזכיר לעצמך כל הזמן שאתה מתעסק כרגע עם הרוגי מלכות. והרי אומרים שאין ברייה יכולה לעמוד במחיצתם והנה אנחנו זוכים לעבוד במחיצתם.
וכולנו הרגשנו שזה ממש קודש קודשים. היתה ממש יראת רוממות בקרב כולנו. אף אחד לא מרשה לעצמו להתבטל או לא להיות מרוכז. משתדלים להבין את גודל האחריות. את הדיוק. את הרישום שלא תהיה שום טעות.
האנשים שהיו שם היו עם גבורה ומסירות שקשה לתאר. זאת לא גבורה של קרב ומלחמה, אלא גבורה מסוג אחר. מסירות גופנית ונפשית למשימה הקדושה הזאת. "גיבורי צללים".
אפילו ברמה הפיזית היה ברור שקיבלנו שם כוחות שאין לנו ביום יום. אחרי הכל זאת עבודה פיזית מאוד קשה. להרים ולהוריד ולהרים שוב למדפים גבוהים מאוד. ללכת עשרות פעמים הלוך ושוב את אותו המסלול. כן, גם הריחות היה סיפור מאוד מורכב שהיינו צריכים להתמודד איתו. אלו כוחות שאתה לא מכיר בך.
נצרפנו שם ביחד בקודש הקודשים של הרוגי המלכות
אני חושב שגם הסדר והאחווה היו דבר שמאוד לא מובן מאליו שהצליח לשרור במקום הזה. בקלות היה אפשר להיכנס לוויכוחים ומריבות בתוך השגרה השוחקת – פיזית ונפשית. אבל היה שם משהו באמת עליון, בין כל הגורמים הייתה עבודה הרמונית לא רגילה – צה"ל, משטרת ישראל, משרד הפנים, משרד הבריאות, המשרד לשירותי דת, גופי התנדבות כמו זק"א וכד'. פעמים רבות כשיש גורמים רבים שעובדים בעבודה אחת, ולכל אחד יש הנחיות שלו, וזמנים שלו ועוד ועוד, זה גורם לחיכוכים ומריבות, אבל ב"ה עבדנו במשותף, בידידות, ולמען מטרה קדושה אחת. נוצרו ממש חברויות בין החיילים לשוטרים ולאנשי הרפואה ומשרד הפנים.
הרגשנו במקום זה תיקון גדול לפילוג שהיה לפני כן, כיון שעבדנו יחד אנשים מסורים מכל קצווי הקשת הפוליטית, ממתנדבים של חברא קדישא מהקבוצות הסגורות ביותר של החסידים, יחד עם קצינים וחיילים בצה"ל, וקצינים במשטרה, שיתכן שבמקום אחר היו נפגשים בצורה אחרת, משני צדדי המתרס של ההפגנה, ועוד.
נצרפנו שם ביחד בקודש הקודשים של הרוגי המלכות. כשיצאתי הביתה להתרעננות טבלתי לא בגלל המקום שממנו באתי אלא לקראת החזרה אל המקום הקדוש הזה.
העבודה נעשתה עם סרבלים כדי לשמור על ההיגיינה, אבל דבר זה הזכיר לי את דברי המדרש שדמם של קדושי ישראל נמצא על "פורפירא"-בגדו של הקב"ה, עד שינקום השם את נקמתם מהגוים. כשלבשנו את הסרבלים, כביכול התעטפנו באותו סרבל, וקיבלנו כוחות גדולים לעבוד משך שעות ארוכות, ומשמרות צפופות, בעבודה קשה, הן מהצד הנפשי והן מהצד הגופני.
דבר נוסף שבו התגלתה ההשגחה והסייעתא דשמיא היה במהירות הזיהוי באירוע רב נפגעים כזה. היינו צריכים לטפל בכאלף ומאתיים הרוגים, כשביניהם התערבו גם מחבלים רבים שנהרגו, וההבחנה לפעמים היתה קשה, כך שבפועל היה צריך לטפל בכמות גדולה בהרבה. מהירות הזיהוי היתה מפעימה בהשוואה לאירועים אחרים בעולם. בתוך חודשים ספורים הגיעו לזיהוי של כמעט מאה אחוז. קשה להסביר את זה לולי השגחת ד' עלינו לתת לכלל הגורמים כוחות גדולים וסייעתא דשמיא למצוא את הדרכים הנכונות לזהות כל חלל.
סייעתא דשמיא זו המשיכה ללוות את הצוותים השונים גם בפענוח מקרים מורכבים, שלולי המסירות של הרבה מאד אנשים, ולולי הסייעתא דשמיא שהיתה ניכרת לאורך הדרך היו יכולים להשאר בגדר תעלומה למשך שנים רבות.
כולנו תפילה להמשך סייעתא דשמיא לכוחות הפועלים בשטח, לגופי המודיעין והחקירה, ולגופים האחראים על הזיהוי, עד להשבת כלל החטופים, החיים ואלו שאינם, ולהוצאת כנסת ישראל משביה בגאולה השלמה, בביאת משיח צדקנו ובבנין בית המקדש במהרה בימינו
