סכנה, כאן בונים • ההפקרות בנגב

תופעת הבניה הבלתי חוקית בקרב הבדואים בנגב, מרקיעה שחקים. רשויות המדינה התייאשו כבר מזמן מטיפול מושלם בבעיה ההולכת וגדלה בצעדי ענק, והעדיפו להכיל אותה ולנסות להסדיר שטחים מסוימים.

מהו היקף תופעת הבנייה הבלתי חוקית בנגב? בשטח של כ-13,000 קילומטרים רבועים, מתגוררים כ-220 אלף בדואים. על פי הערכות כיום, בשטח המדובר נבנו כ-60,000 עד 70,000 מבנים בלתי חוקיים. בכל שנה, כך עולה, נוספים בסביבות האלפיים-שלושת אלפים מבנים לא חוקיים. הגופים האחראים על הבניה באזור הם רשות מקרקעי ישראל ומשרד הפנים שתפקידם לפקח על אכיפת הבניה, מתן צווי הפסקת עבודה, הריסה ורישום.

בשיחה שערכנו עם רכז דרום של תנועת 'רגבים', עמיחי יוגב, מתברר כי לרוב המבנים כלל לא נפתח 'תיק' או במילים אחרות - הליך משפטי. "המדיניות היא לטפל רק בבניה חדשה וטרייה, מקסימום תקופה של שלוש שנים אחורה. לרוב הבתים הלא חוקיים אין צווי הריסה או הפסקת עבודה כלל. במקרים חריגים מאוד, בהם יוצא שבית יושב על תכניות כביש או אזור תעשייה, יתחילו הליך, ואף יהרסו, אבל באופן עקרוני לא מטפלים בבניה ישנה".

בשטחי הנגב ישנם כפרים שלמים, מאות דונמים של בתים, שכלל לא חוקיים. "באופן עקרוני, כל מה שבמשולש באר שבע-ירוחם-ערד, שהוא לא חלק ממספר יישובים מוכרים, הוא לא חוקי. כל המרחב זרוע בבתים אחד אחרי השני. מרחב שלם שלא חוקי".

לא מבקשים היתרי בניה כדי לא לשלם ארנונה

הנגב, ברמת הבניה וההליכים, מחולק לשלוש מעמדות. המעמד הראשון הוא שבעת העיירות הבדואיות שנבנו משנת ה'תשכ"ז עד שנת ה'תשנ"ד, שם ישנם תכניות מתאר מפורטות. כל אדם שרוצה לבנות בהם רשאי לקבל היתר בניה. גם במעמד זה, שמבחינה משפטית נמצא במצב הכי טוב, לא ממהרים הבדואים לבקש אישור מכיוון שהיתר בניה מצריך אישור מהנדס, תשלום ארנונה, מיסים ואגרת היתר בניה, וכנראה שהבדואים אינם חפצים בכל אלה התשלומים.

"הם מנסים בשיטת מצליח" אומר יוגב. "הם בונים, ואם לא מדברים איתם ולא רוצים להרוס להם, הם הרוויחו שהם לא צריכים לשלם".

המעמד השני נקרא כפרי 'אבו בסמה'. בשנת ה'תשס"ד, החליטה מדינת ישראל להסדיר 11 כפרים בדואים שהנחת היסוד לגביהם הייתה 'אותם לא נצליח לפנות, אלא נסדיר'. סביב הכפרים סומן 'קו כחול' בו ניתן לבנות עם אישורי בניה והם נהפכו ל'חוקיים'. "היום, כעשר שנים לאחר מכן, יש לחצי מהכפרים תכניות מתאר ולחצי השני תכנית כללית. בתכנית מפורטת יכול כל אדם לבקש אישור אך כמעט בשום מקום לא מבקשים אישור. אין לבדואים עניין בזה. הם לא רוצים להיות רשומים ובעצם להיות מוכרים למועצה המקומית אלא להיות עלומי שם, לא לשלם ארנונה ולבנות באיזו צורה שמתחשק להם".

על אף שכביכול הפכה המדינה לשולטת על כפרי 'אבו בסמה' בתחום הבניה, לא מתבצע שם הרס ויוגב מסביר לנו מדוע. "ישנם סדרי עדיפויות למדינה. ב'אבו בסמה' יש תכנית מפורטת, ועקרונית זה מוכן למגורים, אז לא רוצים להרוס כי הבית יכול להיות חוקי. העובדה שאין לו היתר בניה לא מעניינת או שלא מפריעה לרשויות מספיק בכדי שהם יאכפו ויהרסו את המקום" מסביר יוגב. מה שנעשה, לדבריו, זה התחלה בהליך פלילי, גביית קנס מפורץ החוק ובמקביל פתיחה בהליך שיסדיר את הבית.

המעמד השלישי והבעייתי ביותר בנגב מבחינה משפטית הוא מה שנקרא 'הפזורה'. זהו מרחב כפרי, לא מוכר ולא חוקי שמתפרס על חמש מאות דונמים מלאים בכפרים קטנים, מקבצי בתים ובניה פיראטית. "בפזורה, אין היד שולטת" אומר יוגב. "יש פקחים של משרד הפנים והסיירת הירוקה שמסיירים, אבל הם טיפה בים".

המדינה מבצעת הרס של כ-1,000 מבנים בשנה בנגב, אך אם מוסיפים את הנתון לפיו כשלושת אלפים מבנים נוספים בשנה, המשמעות משתנה. "במקרה הטוב, הורסים שליש מהבנייה באותה שנה", הוא מסיים.