בכמה תחנות בחייו, נפגש בועז אלברט עם גוש קטיף, שנים ארוכות טרם עקירת היהודים משם. הוריו של בועז, העוסקים בהתיישבות כל חייהם, היו ממקימי קיבוץ עלומים בנגב, ומראשוני הנאחזים ביישוב עפרה. בשנת התשמ"ב, כשהיה בועז בן 9, ירדה המשפחה ליישוב עצמונה בחבל ימית, כחלק מהתנועה לעצירת הנסיגה מסיני.
לאחר נטישת סיני, בחרה המשפחה לעזוב את הקיבוץ ולהמשיך את חייה עם גרעין עצמונה, שהועתק לחבל עזה, כחלק מתכנית האצבעות המפורסמת של שר הבטחון דאז, אריאל שרון.
בליל שבועות תשנ"ד, פינה צה"ל את העיר עזה, והעבירה לשליטת הרשות הפלסטינית, במסגרת 'עזה וירחיו תחילה', שבישר את תחילת עידן אוסלו. בועז, חייל בגבעתי, היה אחד מהחיילים האחרונים שיצאו מבניין הממשל בעיר, לקול מצהלות ההמון העזתי.
שנה לאחר הגירוש מגוש קטיף, תכננה הממשלה לעקור מספר גדול של מאחזים ויישובים צעירים ביהודה ושומרון. עשרות פעילים, בהם גם אלברט, איש שטח בולט במערכה על המאחזים, קיבלו צווי הרחקה מנהליים משטחי איו"ש. בועז הודיע כי יפר את הצו וישב במעצר מנהלי חודשיים וחצי. ימים ספורים לאחר הוצאת הצווים, פרצה מלחמת לבנון השניה. הכוונה להרוס את היישובים ירדה מהפרק, אך צווי ההרחקה נותרו בעינם. כיום הוא מתגורר בגבעת תקומה, הסמוכה ליצהר, אותה הקים, ועוסק בחקלאות ובבניין.
פניו צרובות השמש וידיו הקשות מעבודה חקלאית, ממחישות כי בועז הוא איש של שטח במלוא מובן המילה. טרם העקירה, השתתף בועז בתכנון חלק מפעילויות המחאה האקטיביות בגוש קטיף ומחוצה לו. בין השאר הוביל בועז שיירה בת קרוב לאלף משתתפים שיצאה לעבר גוש קטיף הנצור, כשהיה ברור כי רבבות המפגינים הכלואים בין גדרות כפר מיימון שלושה ימים ארוכים, לא ימשיכו את 'צעדת ההתחברות' בואכה גוש קטיף.
"עברנו מספר פעמים ליד עמדות צבאיות, ותצפיות עם יכולות זיהוי משוכללות, ובחלק מהמקרים החיילים נמנעו במכוון מלדווח על השיירה ומיקומה", נזכר בועז. רוב הצועדים נעצרו כשהגיעו למחסום כיסופים, ורק עשרות בודדות הצליחו לפרוץ את רוב שרוולי האבטחה שביתרו את המחסום ולהגיע לכפר דרום.
• מהפך חשבתי בעקבות הגירוש - לסיקור המלא
היו שטענו כי השיירה שיצאה מכפר מימון בידיעתם ועידודם של זמביש וראשי מועצת ישע נועדה לנקז מהכפר את ה'קיצונים', במטרה למנוע התנגדות בציבור לאקורד הסיום של "אירועי כפר מימון", שרבים רואים בו את נקודת השבר של המאבק על הגוש כולו.
סירוב פסיבי
שבועיים לאחר מכן, בתום התמסמסותה של צעדת המונים דומה שארגנה מועצת יש"ע מהעיר אופקים, צעדו אחרי בועז כמאתיים איש לעבר הגוש.
בועז מפתיע באנקדוטה, שמבטאת בעיניו שאלה רבת משמעות. "בשיירה שיצאה מאופקים, היינו צריכים ללכת קרוב לחמישים קילומטרים. התכנון היה לחלק את מרחק ההליכה לשני לילות, ולנוח ביום שבאמצע. אחרי לילה מתיש וארוך הגענו עם שחר לנחל הבשור לאחר שהספקנו כמחצית מהדרך". הקבוצה, שסבלה ממחסור במים ומזון, ניסתה להיטמע בצמחיית הנחל העבותה, כדי לחמוק מהתצפיות הצבאיות הרבות.
על אף הרצון להימנע מחשיפה, עקב המחסור במים, יצר אלברט קשר עם רכב האספקה, שנתקע, כך התברר, במרחק של שלושה קילומטרים ממקום הימצאם. "צעדתי עם שני מתנדבים לעבר רכב האספקה, כשמעלינו נראתה בבירור תצפית צבאית. חזרנו לחברי הקבוצה עם מעט המים שיכלנו לסחוב על גבנו. לפתע שמענו ג'יפ נוסע לקראתנו בתוך סבך הנחל. ונערכנו לאיזשהו עימות. להפתעתנו הרבה יצאו מהג'יפ קצין ושני חיילים, ובלי להוציא מילה החלו לפרוק ארגזים של ירקות, גבינות ובקבוקי שתייה. שהספיקו לכל חברי הקבוצה".
מתברר שהתצפית הצבאית, שהורכבה מאנשי פלס"ר גולני, זיהתה את השלושה סוחבים מים בקושי רב. לאחר חישוב מהיר של הנתונים, יצא הקצין עם שניים מחייליו לבסיס רעים בו שכנו רבבות החיילים לקראת עקירת הגוש. בדמדומי הבוקר פרצו החיילים את דלתות חדר האוכל והעמיסו מכל הבא ליד.
"בין שני האירועים הללו, חל 'משבר כפר מימון' הידוע ותחילתו של תהליך התפכחות מהיכולת והרצון של הנהגת המתיישבים להוביל מאבק אמיתי. למפרע, כפי שכבר התפרסם, שהנהגת המתיישבים תיאמה את מהלכיה עם המשטרה, ייתכן שגם ההתעלמות מהשיירות היתה מתואמת", מהרהר בועז בקול.
מכיבוי שריפות למאבק תודעתי
מבחר של פעילויות לעצירת הגירוש הוצע למי שרצה ליטול חלק במאבק. החל מחסימות כבישים, דרך ארגון הפגנות, וכלה בפעילות בתוך הגוש. במקביל פעל מטה 'יהודי לא מגרש יהודי' שנמנע מלעסוק בפעילות השטח, ועסק רק בתודעת סירוב הפקודה. "בזמנו התחברתי יותר לפעילות השטח. יצאתי מנקודת ההנחה שמתוך צבא אדיר של עשרות אלפי חיילים, למספר קטן של חיילים שיסרבו פקודה תהיה משמעות זניחה. כיום אני מבין שאנשים שעסקו בתודעת סירוב הפקודה, נגעו בנקודה יסודית ועמוקה הנוגעת לעצם מהות המאבק, בעוד שהפעילות המבצעית בשטח שנטלתי בה חלק נרחב, הועילה מעט מאוד אם בכלל. אפשר לומר שבתודעת המאבק על גוש קטיף, לא היה בסופו של דבר משמעות לרוב פעולות השטח", מוסיף אלברט.
"הקריאה לסירוב פקודה מציבה בפני החייל היהודי שאלה במלוא חריפותה. מה אתה, יהודי או ישראלי? רובנו התרגלנו לענות על השאלה הזו "מה ההבדל". אבל ברגעים כאלו, כשחייל יהודי נדרש לעשות מעשים אנטי יהודים בשם סולם הערכים של בג"ץ-תקשורת, באותו רגע, היהודי והישראלי הם שני ערכים מתנגשים", הוא אומר וחוזר שוב אל הבוקר החם בנחל הבשור.
"הסיפור מבטא מצב של חיילים שהתמודדו בדרך מיוחדת משלהם עם הדילמה הזו, אני לא מכיר איתם אישית ולא היה לי קשר איתם מאז, אבל אני בטוח שחייהם היום קלים יותר מחייהם של חיילים שהשתתפו בגירוש, בגלל התפיסה שצריך למלא פקודה באשר היא.
לא מסירות נפש אלא גב מוסרי
חוסר ההצלחה של מתנגדי הגירוש, למלא את בתי המעצר באלפי עצורים שיסרבו להזדהות וישבשו את פעילותה של ממערכת, מילאה את בועז אכזבה. "היו מאות בני נוער עצורים בכל יום, שתודרכו לשתוק ולא להזדהות. רובם המכריע הודה בניסיון להיכנס לגוש, וחתם על שחרור בערבות. לדבריו, הסיבה שהניעה את רובם לפעול כך, היה לחץ ההורים שחששו מהמציאות שבה בנם עצור במשטרה.
"לעומת חוסר המוכנות לספוג מספר שעות של שהות במעצר, חלק מהורים אלו יעמדו זמן קצר אחר כך במסדר סיום טירונות ויהיו מאושרים שבנם הולך לעשות שירות קרבי למען המדינה, תוך נטילת סיכונים פיזיים מוחשיים ביותר של פציעה, נפילה בשבי, או גרוע מכך. הדבר הביא אותי להבנה, שהציבור שאני חי בתוכו, מוכן לקחת סיכונים רבים ולשלם מחירים לא פשוטים, ובלבד שיקבלו לכך גב ערכי ומוסרי. כשגב זה לא קיים, הנכונות לשלם מחיר קל, היתה קטנה מאוד".
נאמן לשינוי התודעתי אותו עבר, משתדל בועז לשים דגש על פעילות העוסקת בשאלת הזהות היהודית, במסגרת תנועת 'דרך חיים', המחדדת את "שאלת הזהות היהודית מול הזהות הישראלית. הנקודה הזו, בסופו של דבר, היא החוט המקשר בין סוגיות רבות שהציבור שלנו עסוק ומתחבט בהם. שאלת ההתיישבות והמאחזים, זו רק נקודה אחת מתוך כל המכלול".
"אני מוצא את עצמי לא אחת, נקרא לסייע בהקשר של הגנה על מאחזים המאוימים בהריסה, אך למען האמת, תחושתי היא שמדובר בסוג של כיבוי שריפות, שגם אם הוא נצרך וחשוב, הוא לא הנושא המרכזי שבו ראוי לעסוק".
