כשפוקדים אישי הציבור, הח"כים והקצינים את מוזיאון גוש קטיף בירושלים, נוהג שלמה וסרטייל מנהל המוזיאון לעמת אותם עם ילדה קטנה הניבטת מתמונה מפורסמת. בגוש קטיף בלב החממה עמדה ילדה יחידה ותמה, עמדה ושאלה למה?", מתנוסס הכיתוב על התמונה. בעיניו זו השאלה הקשה ביותר שנותרה עדיין ללא תשובה.
"עמד פה בוגי יעלון, וכמוהו עוד שרים וח"כים ועיתונאים ורבנים ומי שאתה רוצה, ולכולם אני אומר, הילדה התמה הזו מחכה לתשובה אחת. למה עשו את זה? תגידו לנו משהו אחד טוב שקרה בעקבות הגירוש. מבחינה חברתית, מדינית כלכלית או ביטחונית. דבר אחד. אם היתה סיבה טובה אנחנו בשמחה שוכבים על הגדר. אולי שותתים דם, אבל שמחים שקרה מזה משהו טוב. אבל לאף אחד אין תשובה לאותה ילדה".
הוא בן 66, בשנת תשל"ז היה ממקימי הישוב גני טל, יצא לשנתיים לשליחות בחו"ל וחזר לגני טל ל-26 שנים נוספות עד הגירוש. בערגה הוא מציג את התמונות המתעדות את גן העדן שהיה בין החולות. תמונה ראשונה – קבוצת המקימים עומדת על דיונה, מסביב רק חול וחול. "נמלה לא היתה פה באזור", הוא אומר. אחר כך הבתים הראשונים, השבילים, גידולים ראשונים שנשתלו בט"ו בשבט. החממות, וכמובן ביתו המרווח והגינה המטופחת. הכל הוחרב עד היסוד בידי דחפורי צבא ההגנה לישראל.
בגוש היה לו עסק מצליח לגידול וייצוא שתילי גרניום לרחבי העולם. "משתלה של מיליון עציצים", הוא מציין בגאווה. הגירוש קבר את העסק. "ניסיתי לגדל באוויר אבל זה לא הלך. שבע שנים לא קיבלנו קרקע חילופית, ואף לקוח לא חיכה לי. יצא רווח נקי למדינה", הוא אומר בציניות. "מפעלי חיים ותעשיות שלמות - הכל הלך לזבל". הוא מספר כי הוא עדיין בקשר עם ערבים מרצועת עזה שהעסיק במשתלה. "אתה יודע מה הם אומרים בסופה של כל שיחת טלפון?לא להתראות ולא שלום אלא 'מתי אתם חוזרים?'... 'איזה חיים טובים היו לנו כשהיהודים היו פה', הם אומרים לי".
כיום, במקום שתילים הוא מטפח זכרונות. במוזיאון גוש קטיף שהקים בירושלים הוא זוכר ומזכיר לכל מי שרק מוכן להקשיב. המטרה: לעולם לא עוד.
בכניסה למוזיאון - פינת ההיסטוריה. בתודעה של יהודים רבים עזה היא חור שחור שמוטב להיפטר ממנו, אולם לעיר היסטוריה יהודית מפוארת. בתי כנסת קדומים וקהילה בראשות רבי ישראל נג'ארה הפייטן הנודע. אחר כך פינה להנצחת הימים היפים של הגוש. החקלאות, מוסדות החינוך וחיי הקהילה בישובים.
ממשיכים הלאה. פינת הנצחה לבתי הכנסת. בויטרינה מוצב ספר תורה שנשכח בבית הספר בנווה דקלים ווסרטייל גילה במקרה, רגע לפני יציאת אחרוני היהודים מהגוש. עיטור שניצל מבית הכנסת בכפר דרום. "שאר העיטורים נהרסו תוך כדי פריצת החיילים לבית הכנסת", הוא מציין.
אחר כך קיר זיכרון לקורבנות הגוש. אותם קדושים שקבריהם חוללו והועברו לירושלים במסע הלוויה המוני בו עין לא נשארה יבשה. בין התמונות בולטת לי תמונתו של עמשא (עמי) משולמי הי"ד. בן נצרים שנהרג במלחמת לבנון השניה. "עמשא הוא בן הגוש, ונהרג במלחמה שמבחינתנו היא המשך ישיר לגירוש", מסביר וסרטייל.
את המוזיאון פקדו עם השנים אלפי מבקרים. לא מעט מהם אישי ציבור שתמכו בגירוש או קצינים שהשתתפו בו. הצהרות רבות שמעו קירות המוזיאון. האם כנים דבריהם? אני שואל, כשאני מכוון לאישים כמו אריה דרעי, או מאיר בן ישי ממפקדי הגירוש.
"אני לא בוחן כליות ולב", משיב שלמה. "אבל תשמע, מאיר בן ישי שהיה מפקד הגירוש ישב כאן ובכה ואמר לי שכל ערב ראש חודש הוא הולך לקבר של אבא שלו, שר את תפילת הנערות שהיתה בגוש ובוכה. אני מאמין לו? לא מאמין לו? זה לא רלוונטי. זה מה שהוא אמר לי. אני מאמין לכל אדם אלא אם כן הוא שקרן. הוא שומר איתי על קשר ואני לא מאלה שאומרים - זה פסול אז אני לא רוצה לשמוע ממנו. גם עם השטן הייתי מוכן לדבר כדי לעצור את הגירוש, וגם עם השטן אני מוכן לדבר כדי שזה לא יקרה שוב".
ממשיכים בסיור. פינות להנצחת המאבק. יהודי לא מגרש יהודי, תמונות הנערים והנערות מתפללים ומפונים מבתי הכנסת. כפר מיימון. השרשרת האנושית מהגוש ועד הכותל.
בשלב הזה אני לא מתאפק. 'האם אתם מתחרטים על קו הפעולה שנקטתם?', אני שואל.
"לא היינו משנים את הקו של המאבק", הוא משיב. "זה הזן הממלכתי הדפוק שבנו. מה היינו עושים? מרביצים לחיילים?".
אני מהרהר בסד הברזל בו שם עצמו בעז אלברט כשסירב להתפנות מביתו בעקבות צו מנהלי שהוציא אלוף פיקוד המרכז וחושב לעצמי מה היה קורה אילו מאות אנשים היו עושים זאת בגוש קטיף.
"בין להרביץ לחיילים לבין מה שקרה בגוש קטיף יש עוד מרחק", אני אומר.
כאן מגלה לי שלמה שלו עצמו היתה תכנית שלדבריו צה"ל לא היה מצליח לעמוד בפניה. "בשבת האחרונה שלנו בגני טל היה אצלי יפתח רון טל, מפקד זרוע היבשה, עם בני משפחתו. הוא אמר לי זהו, העסק אבוד כי הרכבת כבר יצאה. אמרתי לו יפתח, לי יש תכנית פעולה שכל צה"ל לא יפתור. דמיין לעצמך שאנחנו הולכים היום לגדרות הישובים, גוזרים את הגדרות ומתפזרים בדיונות ובחממות ובכל השטח עשרת אלפים איש. הוא אמר לי נו, הם יצאו מהחורים לבד, לא יהיה להם אוכל ושתיה והם יחזרו. אמרתי לו אתה יודע מה, יהיו כאלה שישארו עד מוות ולא יצאו. אז הוא אומר לי 'שלמה, אל תעשו את זה! אין לי מענה לדבר הזה".
אבל הרי מועצת ישע עשתה בדיוק ההפך מהתכנית שתיארת. ריכזו את כולם בצורה מסודרת בבתי הכנסת וכך הקלו על הפינוי. אולי השאלה היא היכן נמצא הראש? אולי לא רצו לנצח את המערכה הזו אלא רק להביע מחאה?
"נכון. לא רצינו לנצח את צה"ל", הוא אומר. "לנצח את צה"ל זה לנצח את עצמינו, הרי מי זה צה"ל?".
אתה חושב שיש הבנה שזה לא יקרה שוב?
"אני יכול להגיד לך שכאן יושבים לא מעט שרים וח"כים ושאר אדם שאומרים עוד פעם זה לא יקרה. אנחנו לא ניתן. גם אנשי שמאל אומרים שלא כך זה צריך להיות ותוקפים את צורת הפינוי ואי שיקום המפונים. אבל אין דרך אחרת לגרש יהודים. מה אתה חושב שיהיה בשומרון? שם זה מסה אחרת לגמרי של תושבים מגוש קטיף. שם זה טילים במרחק יריקה על כל גוש דן".
הוא סבור כי גם סירוב פקודה יהיה המוני במידה ותתקבל החלטה על גירוש נוסף. "ברור לי שזה יהיה שונה לגמרי אם יהיה עוד גירוש. הרוב לא יסכימו לפנות ולא יסכימו להתפנות". הוא מציין גם את הקושי שנוצר לחיילים שהשתתפו בגירוש ועל נסיונותיו לקבל נתונים על מצבם הנפשי שנים אחרי.
"אז היה מנוע מיוחד שקראו לו האיש ההוא", הוא נמנע מלהזכיר את שמו של ראש הממשלה. "והאיש ההוא איננו. כיום אין אף אחד שמסוגל לעשות את הדבר הזה ואף אחד לא יקבל את הגיבוי שהאיש ההוא קיבל כדי לעשות את זה. זה חד פעמי. אנחנו יכולים לשבת בצל הגירוש ולחשוש שזה יקרה עוד פעם, וכמובן אני לא נביא ולא בן נביא ולא מנבא, אבל בהבנה שלי בצורה שבה התרחש הגירוש הם הנחילו את זה שזה לא יכול להיות שוב".
לזכור ש"בוגי" שותף לתיכנון- וכל המדינה הריעה ומחאה כפיים- גם ישובי שדרות ועוטף עזה!!! 2 י"ב תמוז תשע"ה 17:24 rami
אלחנן, כל כתבה - פצצה 1 י"א תמוז תשע"ה 23:45 נהניתי מאוד