אחרי 10 צווים מנהליים - אברהם רבין פונה לציבור

שלום לכל עם ישראל.

אני אברהם צבי רבין, נער בן 16 מירושלים. אני כותב לכם את המכתב הזה בשל המצב שבו אני נמצא, ואחרי שאני מבין שזהו הדבר האחרון אותו נותר לי לעשות לפני שאני נכנס לבית הכלא ללא כל אשמה.

וזה הסיפור שלי:  אני נער צעיר כבן 16 וחודש ומתגורר בירושלים. ההתחלה של הסיפור שלי היא בגיל 14 וחצי.

למדתי בישיבה - במבשרת ציון, ולאחר חצי שנה תוך כדי הלימודים הגעתי לביקור בגבעת "משכנות הרועים" הסמוכה לישוב כוכב השחר אשר בבנימין. זו הייתה אולי הפעם השנייה שלי באותה גבעה וכלל לא הייתי מה שמכונה "נער גבעות", אך הגעתי לביקור בגבעה כמו שעושים רבים אחרים.

הגעתי בלילה ובבוקר, בשעה 12 בערך, באתי לחזור לבית (היה חופש אם אני זוכר נכון). ואז לפני יציאתי הביתה הגיעו שוטרי ימ"ר שי לגבעה כמו שהם עושים פעמים רבות על מנת להטריד ולמרר את חיי התושבים בגבעה.

הם עיכבו את כולם וביקשו פרטים, התנהגו בגסות ולבסוף החליטו שהם עוצרים את אחד התושבים, נער כבן 19, על שלא זה הזדהה. מיד השוטר עופר רביבו התחיל לדחוף אותו ואני אמרתי "בלי אלימות". הוא מצא את אשר הוא חיפש, נער צעיר כבן 14 לשחרר בו את זעמו, קפץ עלי והיכה אותי נמרצות.

כתוצאה מכך נגרם שבר בזרועי (שאני סובל ממנו עד היום) וצלקות בכל הגוף. כמובן שהוא עצר אותי על "תקיפת שוטר". הסרטון שבו עופר רביבו שובר לי את היד התפרסם אז בחדשות, ולדעתי ולדעת אנשים שמכירים אותי, בעקבות הסרטון הזה החל מסע הנקמה שלהם נגדי.

 חודש לאחר מכן עברתי לישיבה אחרת בישוב בבנימין. באותה תקופה לא זזתי בכלל מהישיבה, ופתאום ללא כל הסבר, לאחר שלושה שבועות של לימודים בישיבה אני מקבל צו הרחקה מנהלי (צו ללא בית משפט ללא חשד וללא כל הצגת ראיות אלא מבוסס אך ורק מ"חומר מודיעיני" שאין לך מושג מהו ואין אפשרות להתגונן מפניו.)

הצו הרחיק אותי מיהודה שומרון ובנימין לחצי שנה. כך לא יכלתי להגיע לישיבה שבה התחלתי ללמוד. חשבתי אולי לחזור לישיבה הקודמת שבמבשרת אך כעבור מספר ימים קיבלתי צו מעצר בית לילי מנהלי למשך חודש ואיסור יצירת קשר (דרך אגב עם אנשים שכלל לא הכרתי), שלא נותן לי אפשרות כזאת.

לאחר שעבר החודש הזה של מעצר הבית שבו בכל לילה מגיעה משטרה בשעות המאוחרות של הלילה ומעירה את כל משפחתי וממש מטרידה אותנו בשביל לוודא שאני מקיים את הצו, מה שגורם לכעס מצד המשפחה שחייהם הפכו למרורים בגללי, ללא כל אפשרות מצדי לעשות משהו. ולאחר שהעברתי את החודש הזה בבטלה בבית הורי, קיבלתי מספר ימים לאחר מכן עוד צו כזה, הפעם לשלושה חודשים, שגם אותם העברתי בבטלה בבית הורי.

לאחר סיום הצו שגזל חצי שנה מלימודי ללא כל יכולת להתגונן ולהוכיח שאני חף מכל פשע, הלכתי ללמוד בישיבה אחרת ביצהר, מכיוון שהישיבה שבבנימין לא רצתה לקבל אותי בחזרה מכיוון שקיבלתי את צו ההרחקה והם לא רוצים בעיות עם המשטרה למרות שהיתי תלמיד לא רע.

כך למדתי בישיבה שביצהר שבועיים, ואני מקבל שוב צו הרחקה מנהלי מיהודה ושומרון ששוב מפריע ללימודי. כך עוברת שנה וחצי שאני מקבל כתשעה צווים מנהלים שונים (להזכירכם ילד בן 15 ללא כל עבר פלילי שאינו מואשם בכלום....) שבהם: הרחקה מיהודה ושומרון וממקומות אחרים, (כגון כולל שלמדתי בו, או שלפחות ניסיתי ללמוד בו שבוע בערך, עד שקיבלתי ממנו הרחקה) מעצר בית לילי, ואיסור יצירת קשר.

לאחר כל זאת כשאני עובר את זה בקושי רב סיימתי סוף כל סוף את כל הצווים המנהלים בחול המועד סוכות האחרון ותכננתי ללכת ללמוד הפעם גם כן בישיבה אחרת בבנימין רק שהפעם עוצרים אותי לחקירה על תג מחיר מלפני חודשיים, מביאים אותי לבית משפט השלום שמשחרר אותי ללא כל תנאים.

 אך הם לא מוכנים ומגישים ערר לבית המשפט המחוזי שגם הוא משחרר אותי רק עם הפקדה של 2000 שקל ללא כל חיוב. מובן שהם שוב לא מוכנים לוותר ומביאים לי שוב צו הרחקה מנהלי לחצי שנה מיהודה ושומרון.

יום למחרת שהשתחררתי (עם צו ההרחקה) כאשר אני בבית וחושב אולי ללכת ללמוד בישיבה אחרת לא ביהודה ושומרון, מגיעים אלי הביתה משטרת ימ"ר ירושלים (שגם עצרו אותי) ואומרים לי: "שלום אברהם, הבאנו לך מספר מתנות", ומביאים לי את הצו העשירי בתוך שנה וחצי (!).

צו מעצר בית לילי למשך ארבעה חודשים בבית הורי, ובנוסף להתייצב בתחנת משטרה שבמגרש הרוסים ולהחתים אותם שהתייצבתי אצלם, מיום ראשון עד חמישי משעות 12:00 -15:00 דבר שלא נותן לי גם אפשרות לעבוד, חוץ מזה שאני לא יכול ללמוד בישיבה. בכל יום שישי אני צריך לחתום בתחנת המשטרה משלוש שעות לפני כניסת שבת עד שעה לפני כניסתה - דבר שהוא לא אפשרי שכן אין אוטובוסים ולא רכבות בשעות אלה ולי אין רכב (אני עדיין ילד בן 16....), זה למשך גם כן ארבעה חודשים, וכן איסור יצירת קשר למשך שישה חודשים (כל זה בצו אחד).

הבנתי שאני לא יכול לעמוד בצו הזה שכן משפחתי כבר השתגעה (דבר לגיטימי) מצווים קודמים, שחוץ מזה שממררים לי את החיים, הם עושים זאת גם למשפחתי שמגיעים כל לילה בשעת המאוחרות או לפנות בוקר ומצלצלים חזק בפעמון, מעירים את כל משפחתי ומציקים להם בעוד כל מיני דרכים.

הגעתי בעקבות הצווים למריבה עם כל משפחתי כולל אבא ואמא שטוענים שאני ממרר להם את החיים ללא כל יכולת מצדי לעשות דבר, שכן הגשנו פעמים רבות השגות על הצו וכל מיני בקשות (גם ללמוד בישיבה הם לא הרשו לי) ולאחר שגם היינו בבג"ץ והם לא ביטלו את הצווים.

בגלל זה בשבוע שעבר פניתי לשוטרים שהגיעו לוודא שאני מקיים את מעצר הבית, ואמרתי להם שאין ביכולתי לקיים את הצו ושייקחו אותי לכלא, שכבר עדיף לי מהתנאים של הצו הזה.

הם עצרו אותי אך למחרת בית המשפט שחרר אותי ללא תנאים אף שהתנגדתי לשחרור, והסביר שאני צריך להפר את הצו בשביל להיכנס לכלא (כלומר תיק פלילי שיגרום לי שאהיה בעל עבר פלילי ויפגע בעתידי).

מלבד זה שהשופטת קבעה ש"מדובר בצו שפגיעתו בחירות חמורה לאין שיעור", אך מלבד זה כאמור הוא לא ביטל את הצו.

אני  שולח לעם ישראל היקרים מכתב זה לפני שאני נכנס לבית המעצר בתקווה שאולי זה יעזור...

שלא יהיה כל מיני בלבולים, אני מאמין בתורה וב-ה' יתברך שארץ ישראל שייכת אך ורק לעם ישראל, ושאת אויבינו שנלחמים בנו צריך לגרש לארצות שלהם, יש להם 72 ארצות לנו יש רק אחת ולא נוותר עליה. מלבד כך אני פועל בצורה חוקית בלבד וכן אין בכוונתי לעבור על שום חוק (חוץ מזה שאין ביכולתי לקיים את הצו ובשביל כך צריך להפר אותו).

זהו מכתבי הפרטי, והוא מספר רק את סיפורי האישי מלבדי יש עוד עשרות נערים צעירים שנתונים תחת צווים מנהלים שונים ומשונים, וישנם גם כאלה שסיפורם גרוע משלי. את האמון בבתי המשפט איבדתי אך עוד לא איבדתי את האמון בבני עמי היקרים.

באהבת ישראל אברהם צבי.

פנינו לצה"ל ולשב"כ שהיו אחראים על הוצאת הצווים בבקשה שיגיבו למכתבו של רבין.

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: 
"מפקד פיקוד המרכז ומפקד פיקוד העורף מוסמכים להוציא צווי הגבלה מכוח סמכותם לפי תקנות ההגנה לשעת חירום. החלטה על הוצאת צווי ההגבלה מתקבלת במקום בו יש בידי גורמי הביטחון מידע המצביע על חשש לפגיעה בבטחון המדינה והאזור או בטחון הציבור. מטבע הדברים, המידע המבסס את הוצאת הצו הוא מידע מודיעיני מסווג.
בעניין האזרח המוזכר בפניה, הוצאו צווי הגבלה על רקע מעורבותו בפעולות בלתי חוקיות ואלימות המסכנות חיים ורכוש, לרבות את אלו של תושבי יהודה ושומרון.״
 

*המכתב פורסם לראשונה בעלון עולם קטן