כשנאמין זה יעבוד!

ביום י' שבט תש"י הסתלק הרבי הריי"צ מליובאוויטש, ובשנת תשי"א, שנה אחר כך, קיבל חתנו הרבי מליובאוויטש את הנשיאות. הרבי הריי"צ עמד מול מעצמת רוסיה הסובייטית האכזרית וניצח. הנהיג ללא פחד ועמד באומץ על-אנושי מול כל המאיימים עליו. הוא שלח את חסידיו לחזק ולהמשיך את קיום היהדות ושמירת המצוות ברוסיה גם במחיר חייהם. למרות שנעצר בשנת תרפ"ז ונגזר עליו דין מות - השתחרר בנסים, היטלטל בין מדינות לטביה ופולין, בשנת תש"א היגר לאמריקה והמשיך בפעילותו לחיזוק היהדות בלי לעצור, בסיסמה "אמריקה אינה שונה".

האם דמות כזו כבר אינה מתאימה לדור שלנו? האם האומץ לעמוד מול מעצמות ללא פחד ולהילחם על העם והיהדות כבר לא נצרך? לעמוד מול כל ההתנגדות והאנטישמיות ולומר את ה'אני מאמין' של יהודי פשוט אולי עוד צריך לחזור בהיסטוריה.

בבית המשפט הבין לאומי בהאג האשימו את ישראל ברצח עם והסתה לאלימות ועוד. מדינות רבות הגישו תביעה נגדנו, היתר לא הביעו תמיכה ומעט מאוד הצדיקו את המלחמה שלנו (בדברים מסוימים). המושג 'אנטישמיות' הוא דוקא נגד העם היהודי, נגד החזון שלנו, הנהגות החיים והמוסר שלנו. האם מציאות בה רוב המדינות נגדנו נובעת משנאה?

אנחנו יודעים ש"עשו שונא ליעקב", אך יש עוד סיבה להתנגדות. הגוי חי וחושב על פי חוקי הטבע, ובטבע כל אחד צריך למצוא את מקומו, צריך להסתדר עם כולם והחזק שורד. לא עולה אצלו המחשבה בכלל שמישהו נגדו ממש – גם אם האריה בא לטרוף את הזברה, הוא עושה זאת כי זה הטבע שלו. אי אפשר ממש למנוע ממנו למלאות את תאוותו, אולי מה שאצליח הוא קצת לרכך את לבו של האריה אבל לא מעבר לכך, כך חושב הגוי. אצל היהודי הכל עובד אחרת. כך יוצא שההתנגדות מצד האומות היא כמעט טבעית.

איך היהודי חי בעולם? מיד כשהוא נולד חותמים אות ברית בבשרו, ה' אומר לו: 'נכון שירדת לעולם הזה, אבל אתה שייך למקום גבוה יותר, יש לך נשמה טהורה שחפצה הרבה יותר ממה שתראה ותגלה, אתה קשור ומחובר אליי בברית'. לכל יהודי יש שליחות בחיים, בשורה אישית ייחודית הקיימת רק אצלו אותה הוא חפץ לגלות בעולם, ובשורה לאומית של העם היהודי לכל העולם, להיות "אור לגויים". היהודי בטבעו לא מחפש להתקבע ולהסתגר במקומו הפרטי אלא להשפיע ולתת, קודם לאנשים שסביבו ובסוף להיטיב לכל העולם. ממש כמו בורא העולם.

נמחיש זאת בסיפור:
בזמן מעצרו של הרבי הריי"צ באחת החקירות שלף החוקר אקדח וכיוון לעבר ראשו של הרבי, ואמר: "הצעצוע הזה כבר גרם להרבה אנשים לדבר". הרבי לא נע ולא זע ועל פניו לא ניכר פחד, והסביר: "מי שיש לו עולם אחד ושני אלקים הצעצוע הזה יכול להפחיד אותו, אבל אני שיש לי שני עולמות ואלוקה אחד אינני מפחד מהצעצוע הזה". החוקר שאיים התחיל לפחד מן התופעה המוזרה, הוא לא הבין כיצד יתכן כי אדם אינו פוחד מהעדיפות הברורה של אויבו – מן האקדח המסוגל להורגו. והחזיר את האקדח לחגורתו.

גוי שהיה נמצא באותה סיטואציה היה בטח משתגע ומתעלף מרוב פחד... אקדח מכוון לראשו ברור שהוא יפחד, עוד רגע הוא יכול למות! והוא גם יתנהג בהתאם... איך היה לרבי את האומץ לפתוח בכלל את הפה, ועוד לענות בתקיפות?? לא להירתע ולא לרעוד לרגע?! הרבי לא היה מנותק, הוא ידע שהאקדח יכול ברגע אחד להרוג אותו. אך האמין באמונה שלמה שאם ידבר בשם אלוקיו ובשם האמונה האיתנה שלו – זה יעבוד! לא הוא זה שיפחד וייכנע אלא החוקר בעצמו. ואכן כך קרה.

אם מדברים על כך שצריכים להתעורר, שעלינו להתפכח מהקונספציה, הוא הדבר הזה: להאמין שהתורה שקיבלנו תתקבל גם בעיני העולם! שכשנבשר לעולם שיש לנו דרך חיים שתיטיב עם כולם יאמינו לנו! שמוסר התורה שלנו הוא הצודק והמתחשב ביותר יקשיבו לנו! כשנילחם בכל הכח בשונאינו המבקשים לכלותנו יתמכו בנו! שהמטרה לכל הקיום שלנו כאן היא לגאול את העולם ממלחמות, לאחד ולעשות שלום אמיתי בכל העולם – כולם ילכו אחרינו!

כשנאמין, גם אם בדרך הטבע אין סיכוי – באורח פלא זה יעבוד.