את השורות דלקמן לא יכול הייתי להעלות על הכתב לפני שמחת תורה דאשתקד. המסע התקשורתי והפוליטי שהתנהל לאורך שנים ארוכות נגד אחינו החרדים היה נגוע בהשמצות, אינטרסים פוליטיים, צביעות וסתם שנאת הדת ויהודים דתיים, בעיקר חרדים אך לא רק. מסיבה זו, ולא רק, ישבתי על הגדר שנים ארוכות כאשר כל הזמן אני מחפש את המאחד ואת המשותף. ככלות הכל, בעלי האמונה שותפים להרבה מאד ערכים, אוהבים ומכבדים את תורת ישראל ובנוסף מצווים לאהוב כל יהודי. ממילא לא רציתי להיות שותף לביקורת, בעיקר זו שבאה מצד פוליטיקאים מושחתים וצבועים שכל מה שמניע אותם הם שנאת חינם ושיקולים פוליטיים אד הוק.
אלא שבשמחת תורה לפני שנה נפל דבר. אין צורך להאריך בתיאור מה שקרה ולפיכך אגש ישר לנקודה הכואבת, נשוא מאמר זה.
לכל מי שעיניו בראשו ברי שהמגזר הנושא יותר מכל מגזר אחר בנטל, בוודאי ביחס לגודלו היחסי באוכלוסייה, הוא הציונות הדתית. בני ישיבות ההסדר, בוגרי המכינות הצבאיות, בעלי משפחות, תלמידי ישיבות רווקים ונשואים – כולם התייצבו בשמחה ובהתלהבות תחת האלונקה. בכל יחידה תמצאו את הכיפות הסרוגות בחוד. חזקים, אופטימיים, מתלהבים נוכח המשימה להציל את עם ישראל ולהוביל את צבא הגנה לישראל לניצחון מוחץ עד למיגור האויב. גדוד אחר גדוד, חטיבה אחר חטיבה, לעתים ברמת הפלוגה והמחלקה – תמצאו את מיטב בנינו נושאים תפילה להצלחת הלוחמים, מעודדים איש את אחיו בריקודים, מעגלים, קריאת שמע, ברכה לחיילי צה"ל ודברי תורה לחיזוק. המחזות האלה מתקיימים בכל היחידות, בכל גזרות הלחימה, בכל הגבולות, בלבנון, בעזה, ביהודה ושומרון – מדובר בתופעה גורפת, מבורכת ומרגשת עד דמעות.
למרבה האסון, הדמעות מופיעות שוב בכל אותם אירועים קשים בהם מסירות הנפש היא עד כלות. לוחמים רבים מספור, רבים מדי מתעלים בקרב ומוצאים בגבורה את מותם. מספר הפצועים, חלקם קשה, אף הוא בלתי נתפש. יש לציין את המובן מאליו – הלב בוכה על כל חלל ומתייסר על כל פצוע, בלא כל קשר לשיוכו המגזרי, אלא שכאן אני מדגיש את תרומת המגזר הדתי הזה, הציונות הדתית, לעומת אנשי אמונה אחרים שרבים מאד מהם אינם שותפים לעול הקדוש הזה.
משתמטים רבים מאד באים מהמגזר המכונה "חילוני". דווקא אל אלה לא אתייחס כאן. הערכים של רבים מהמשתמטים הללו אינם ערכינו. העולם הגשמי, כסף, כבוד והצלחה חומרית היא נחלת רבים מהם. אקזיט בהיי-טק, טיולים בעולם הרחב, בילויים מכל הסוגים והמינים (תרתי משמע) היא מרכז חייהם, שם נמצא כל אחד מהם לחוד וכלם כאחד ביחד. הפרט הוא המרכז ולא כלל ישראל. ממילא, דאגה איש איש לעצמו, לנוחות חייו ולהתפתחותו האישית – הם ה"ערכים" השולטים. תרומה לכלל? מסירות נפש? שירות משמעותי בצבא? מילואים? – מאן דכר שמיה.....
כמובן שאין באמור כדי להטיל דופי באותם צדיקים שגם העדר כיפה על ראשם לא מונע מהם להתייצב כאשר הם נקראים לדגל. גם את אלה אנו רואים עם "אש בעיניים", גם הם חדורי פטריוטיות, גם הם מתייצבים כתף אל כתף עם אחים יהודים כדי לשמור על עם ישראל. לאלה, בדיוק כמו לבנינו, שמורות כל הברכות, נתונים כל דברי ההלל והשבח.
טענה קשה יש לי אל אחים אחרים שהתורה בה אנו מאמינים היא גם תורתם שלהם. את אלה ארצה לחלק לשתי קבוצות: הראשונה - לומדי תורה אמתיים שסדר יומם הוא לימוד משמעותי ומלא בסדר יום קבוע, מבקר עד ליל. השנייה – בחורים החיים חיים חרדיים אך בפועל אינם בישיבות כלל או שהנם שותפים ללימוד תורה באופן מאד חלקי וסמלי.
אשר לקבוצה הראשונה, למרות לימוד התורה הרציני, אינני רואה כל מניעה לשותפות, ולו חלקית, במאמץ הלאומי האדיר בו נושאים רבבות ויותר, מאות אלפים מהיהודים כאן בארצנו. ברי שבמלחמת מצוה עסקינן ועל כזו אמרו חז"ל את שאמרו בהדגישם את החובה העליונה להירתם למלחמה ולקחת בה חלק. אין סיבה בעולם שתצדיק עצימת עיניים ו"מיתה" באוהלה של תורה (כזו שאין בסופה מצבה – אף פעם !!), תוך השלכת חובת ההגנה על העם על ציבור אחר, בלא כל ערבות הדדית, בלא נשיאה בנטל, בלא תחושת שייכות, בלא להרגיש ולחוות את תלאות המלחמה ואת מחיריה. ספרא וסיפא – זוכרים?
אשר לקבוצה השנייה, זו שאינה לומדת ובכל זאת אינה מתגייסת – כאן אין לי ולו מילה אחת של הצדקה. מדובר בצרות אופקים, באגוצנטריות מהסוג הנפסד ביותר, באגואיזם צרוף, בשיקולים רעים של תועלת אישית ו/או עצימת עיניים ו/או התכחשות למצב האומה ולגורל המשותף של היהודים בציון ואף בעולם. דומני שלא אטעה אם אומר שמדובר ברבבות....
אנו מכירים דוגמאות רבות של יהודים הבאים ממרחקים על מנת להתגייס. עולים חדשים נוהרים לכאן ומשרתים (רבים כחיילים בודדים) ומהם כאלה שנפלו (או התעלו למסירות נפש) ונהרגו. ישראלים החיים בחו"ל עזבו הכל, שלמו כסף רב עבור כרטיסי טיסה ובאו לחבור לאחיהם בלחימה קשה ומסוכנת בעזה, בלבנון ובכל הגזרות האחרות. מילואימניקים רבים מספור, רבים מאד מהם בעלי משפחות, חלקן מרובות ילדים, עוזבים הכל מאחור ומתייצבים להילחם. הנשים הצדיקות מעודדות, מחזקות, נושאות תפילה בלב, מחזיקות פאסון ומעמד ונותנות לבעליהן כוח, לצבא כוח, לעם כוח. והרי כשאבי הילדים והחבר לחיים נלחם – כל דפיקה בדלת, כל טלפון לא מזוהה, כל מכונית העוצרת מול הבית – כל אלה מציפים בחרדה...ובכל זאת הגיבורות עומדות בפרץ. האימהות של החרדים שהוזכרו, כמו גם הנשים שלהן, כך גם האבות האחים וכל המשפחה – אינם שותפים לדאגות המידיות האלה, האישיות כל כך, המדירות שינה מעין ומחסירות פעימה מהלב.
מסתובב אני בקרב אוכלוסייה חרדית, גם בשנה האחרונה. מראה הצעיר החרדי עליו ניכר שאינו לומד בישיבה, כאשר הוא מתנהל כרגיל, הנייד בידו והאוזנייה תקועה באזנו, לבוש כדבעי ו"מתוקתק" עושה קניות או מוביל תינוק בעגלה, נוסע ברכבת הקלה או באוטובוס, מפצח גרעינים או שח עם חבר כמותו, שומע מוסיקה ואוכל מטעם כזה או אחר – כל זה בשעה שבנינו (אחיו) "אוכלים אבק" ויורקים דם ויזע בעזה ובלבנון, אינם מחליפים גרבים במשך שבועות, מתקשרים עם נשותיהם ילדיהם אחת לכמה שבועות, מזיעים, נלחמים, נפצעים וחלילה אף גרוע מכך – מראה כזה הוא מכאיב, מכעיס, מעורר שאט נפש ואינו נסבל, כך עבורי לפחות.
להתנהלות כזו אין כל תירוץ ואין כל הצדקה. מדובר בתופעה לה יש לשים קץ. אמנם מאוחר, אבל מוטב מאוחר מאשר בכלל לא. יש לציין כי החל כבר תהליך של שילוב חרדים בצבא אלא שזה מתנהל בעצלתיים ורחוק עדיין מהמצב הראוי והרצוי. למותר לציין שתיקון העוול הזה וגיוס רבבות חרדים תפחית את הנטל בו נושאים הלוחמים כיום ותאפשר הפחתת העומסים הכבדים הרובצים כיום על כתפי הלוחמים, רבים רבים משרתי מילואים שבשנה האחרונה ראו את הבית שבועות ספורים בלבד על כל המשתמע מכך (זוגיות, הורות, עבודה, לימודים ומשפחה).
בעוד שאני תוהה ביני לבין עצמי הכיצד החברים/אחים הנ"ל אינם חשים צורך להירתם, הכיצד אינם מרגישים אי נוחות, הכיצד מצפונם אינו מייסר אותם, הכיצד יוכלו לצפות באחיהם הנלחמים גם עבורם בעוד הם עומדים מנגד – בעודי תוהה, כואב ומיוסר, אני שואל את עצמי מה יכולה להיות ההווה אמינה לניכור הזה, לאי ההשתתפות הזו, של בחור יהודי צעיר, מאמין בבורא עולם, חי בארץ הקודש, עיניו רואות את המתרחש, אזניו שומעות את קולות המלחמה – והוא חי את חייו בשגרה מקוממת ומעוררת השתוממות?
לי בכל אופן, אין תשובה .
