אלוקים היה שם כל הזמן, השאלה איפה היינו אנחנו // עודד הרוש

עודד הרוש – איש תקשורת, תאגיד השידור והידברות 

השאלה של הפרויקט הזה לא התקילה אותי. בדיוק על זה הייתה לי שיחה ברפיח עם חבר ממש לא מזמן. בחאן יונס ובג'באליה לא היה זמן לחשוב בגלל הלחימה שהייתה בעצימות גבוהה, אבל ברפיח לאופי הפעילות היה כבר ממד של שגרה, אז היה לנו גם זמן לשבת קצת לקפה בין המשימות. באחת הפעמים חבר בהה בי חולץ את התפילין, והוא אומר לי: שמע הרוש, אני יכול לשאול אותך שאלה?  

אמרתי לו בשמחה אחינו. 

"איפה היה אלוהים שלך בשבעה באוקטובר?", ככה הוא אמר – אלוהים שלך. לא שלי, לא שלנו, האלוהים הוא 'שלך'. כאילו אני אחראי עליו.  

עניתי לו: בדיוק איפה שהוא היה בשואה, בדיוק באותו מקום. 

אוקיי, אז איפה הוא היה בשואה? הוא שאל אותי.  

שמע אחי, אם בכל החיים שלך, לא תתמיד על אימונים, לא תתמיד על אורח חיים בריא, ופתאום בגיל 45-50 הגוף שלך יתחיל לחרוק, פתאום משהו בעורקים, משהו בלב, הגוף יתחיל לאותת, פתאום תקבל איזו מחלה לא עלינו – אז תלך לרופא, נכון? הרופא יבדוק אותך, ויגיד לך, תקשיב נשמה, כל הגוף, כל השנים האלה, הכנסת לתוכו זיהום. 

האם באותו רגע אתה תרים עיניים לשמים ותגיד, אלוהים, איך עשית לי את זה? או שאתה תבין שאתה זה שהכניס דברים לא בריאים ומזיקים לגוף לאורך כל החיים, ותנסה לעשות שינוי עכשיו לכיוון יותר בריא? מה שנקרא, לעשות תשובה עם הגוף, "תשובת הגוף". 

ככה זה איתנו. הקפדנו לאורך תקופה ארוכה לשמר את הקיטוב שרק הלך והקצין, ולכל אחד יש אחריות בדבר הזה. ברחנו מהשורשים שלנו בצורה סדרתית. התכחשנו להיסטוריה שלנו והחלטנו לחיות רק איך שבא לנו. ובעצם החלטנו להתעלם מכל ההתראות האמיתיות על מה נכון לביטחון שלנו, מה נכון לנפש האומה. 

הרי אתה יודע כמוני שרק שבוע לפני שמחה תורה, הלכו מכות בתל אביב ביום כיפור. מי צודק, מי טועה, זה כרגע לא מעניין אותי.  

האם ככה נראה עם מאוחד? האם כך נראה עם בריא? אז קיבלנו סתירה שעוררה אותנו וגרמה לנו לעשות חשבון נפש. וגרמה לך עכשיו לשאול שאלות שלא שאלת במשך שנים. סתירה שגרמה לנו בעל כורחנו להיכנס יחד תחת האלונקה, והנה אני ואתה, שלא דיברנו בשנים האחרונות, פתאום לובשים את אותם מדים, ונלחמים יחד.  

בניתוח יש דם וכאב אבל מטרת הניתוח היא ההחלמה 

נכפתה עלינו אחדות, כי הבנו שאם היא לא תהיה, אנחנו לא נהיה.  

אז לבוא ולשאול איפה האלוהים היה בשואה, כאילו אין לנו אחריות למציאות כאן, זה בדיוק להתנהל כמו החולה, שיזניח את חייו כל החיים, ופתאום מרים עיניים לשמיים. 

המילה חטא היא מלשון החטאה, פספוס. כשאדם חי חיים של חטא הוא פשוט מחטיא, מפספס את החיים שלו. זה לא עניין של עונש, כמו עניין שאתה לא חי את האמת שלך. 

זה נכון לפרט, וזה נכון לכלל. התרחקנו מהמורשת שלנו, התרחקנו מההיסטוריה שלנו, התרחקנו מכל מה שליכד אותנו והביא אותנו לארץ הזאת, התחלנו לחלום על המילקי בברלין, והתחלנו להתעסק פה בשטויות, והתחילו כבר לחשוב ברשתות החברתיות על הפרדה במושגים של 'יהודה' מול 'ישראל', המדינה החילונית והמדינה הדתית, עד לשם הפליגו הרעיונות.... 

בוא נודה בזה שאמנם כולנו הופתענו טכנית מהעוצמה בשבעה באוקטובר אבל כאילו לא באמת הופתענו מזה שמשהו קרה. זה היה באוויר.   

אמרתי לחבר שלי. ברפיח אנחנו כל יום קוראים שלוש פעמים ביום, שמע ישראל, והיה אם שמוע. זה אומר באופן הפשוט שאם תשמעו למצוותיי, יקרא X, אם לא תשמעו יקרא Y. כאילו, המנגנון הוא ברור, ובחרנו שלא להקשיב לו. 

ועכשיו הגענו לשולחן הניתוחים וניתוח זה לא דבר קל, ובניתוח יש דם וכאב. אבל מטרת הניתוח היא ההחלמה. אף אחד לא הולך לניתוח כדי להיות חולה יותר. מטרת הניתוח היא ריפוי.  

בכוחנו להמשיך את הנזק ולמצוא את עצמנו שוב על שולחן הניתוחים עוד כמה שנים עוד פעם רק במצב קשה אפילו יותר, וביכולתנו לעבור את הניתוח הזה, להבין את אורח החיים הלא בריא שחיינו כאן כחברה, כאומה, כעם שהתקבץ מכל קצוות תבל, ולעבוד בכוח על המחבר בינינו, ולהעמיק יותר בשורשים שלנו. ואם זאת תהיה הדרך, ואני מאמין שלשם פנינו מועדות, אז אנחנו נראה תהליך של החלמה, וצמיחה. 

מהשיחות שלי, בתקופת המילואים, לדעתי לשם הכיוון.