בימים ההם ובזמן הזה – מי מפחד ממדינת הלכה?

 אין כמו ימי החנוכה שאנו בעיצומן, כדי לחדד את מהות המאבק שניטש כעת על דמותו של עם ישראל. קרוב ל-2,200 שנים אחר נצחונם המזהיר של החשמונאים, נראה כי מהות המאבק לא השתנתה, כמו גם העובדה, שעיקר המאבק אינו מתמקד כלפי חוץ, אלא כלפי פנים – כלפי אותם יהודים, שרוצים בכל מאודם להדמות לגויים ולאמץ את אורחות חייהם.

ההכרעה הברורה של הבחירות האחרונות העלתה חששות בקרב המתיוונים של ימינו, שמא תקום מדינת הלכה, אשר תכפה את חוקי התורה על תושביה. ואילו מכל קצוות המחנה האמוני אנו שומעים דברי הרגעה, שאין מה לדאוג, מה שהיה הוא שיהיה, השבת תמשיך להתחלל, תועבות העולם המערבי השפל ימשיכו לזהם את המרחב הציבורי, ועיקר השינוי שנראה הוא שהציבור החרדי והדתי, שקופח עד כה בתקציבים, יקבל קצת יותר פירורים מהעוגה הציבורית, גם אם לא שוויון מלא.

מה שכלי התקשורת לא מספרים לכם - הצטרפו עכשיו לעדכונים מהקול היהודי>>

וכשעורכים זה לעומת זה את ההתנהלות הרופסת של נציגי היראים בימינו לעומת גבורתם ועוז רוחם של החשמונאים, עולה תמונה עגומה ביותר, המצריכה בדק בית היכן טעינו, ומדוע חסרה לנו אותה רוח, אשר הקימה למשך כמאתיים שנה את מלכות ישראל האחרונה, והיחידה שהתקיימה בהיסטוריה עד להקמת מדינת ישראל של ימינו.

חשוב מאד לעמוד על השורש של אותה רפיסות שאוחזת בנציגים שלנו, כי בוודאי אין מדובר באנשים ריקים מכל תוכן, ובודאי כוונתם לטובה, ובסתר לבם הם רוצים במלכות ה', וכאשר הם מתפללים 'השיבה שופטינו כבראשונה' – אין כוונתם לפסקת ההתגברות, כי אם לשלטון התורה בכל אורחות חיי האומה. ולכן נשאלת השאלה ביתר שאת – מה עוצר בעדם? מדוע השמאל, שאחז בשלטון תוך רמאות ובניגוד לרצון רובו המוחלט של העם, יכול היה לקדם את ערכיו בלא למצמץ ובודאי בלא להצטדק ולהתנצל, ואילו הגוש האמוני – הנהנה מרוב מוחלט בקרב הציבור, וכעת גם בכנסת – מנסה כל העת לרצות, להצטדק, להראות שאין לנו כל כוונה להקים מדינה הלכה, חלילה, ולעשות הכל מלבד למסור על מגש של כסף את השלטון בחזרה לידי השמאל.

יסוד הבעיה טמון, לדעתי, בכניעה של נציגי היראים לטרור הפסיכולוגי שמפעיל השמאל וזרועותיו בתקשורת בכל הקשור להגדרת גבולות השיח. באמצעות מילים מפוצצות, פרצופים חמוצים וחמורי-סבר ואיומים גלויים וסמויים במלחמת אחים ובאי-כיבוד רצון העם, הם מחליטים עד היכן מותר לנו להתבטא, באיזה נושא ובאיזה מינון. אפילו דברים שבעבר היו מוסכמים על כל הקשת הפוליטית, למעט כמה סהרורים בשמאל הקיצוני – ברגע שהם הגדירו מחדש את השיח באופן שדעה הזויה זו מחייבת את כולם – מי שיעז להתנגד לה יסומן כאויב הציבור ויוקע אל מחוץ למחנה. והנציגים שלנו מבינים את הרמזים, ומשלימים עם המציאות. הם קובעים, למשל, שראיית האויב הערבי כמה שהוא – אויב – אינה אלא 'גזענות', וברגע שאדם קוטלג כגזען, נשללה זכותו לבטא את דעתו, לנסות להבחר לכנסת, והדבר עלול להגיע אף לידי שלילת חרותו.

הם קובעים את השיח, את השפה בה מדברים, ואנחנו נגררים. המציאו מונח –'הדתה'. תחת המונח הזה נשללה זכותנו להפוך את ישראל למדינה יהודית בשום תחום. עוד לפני שנוצר מונח זה דובר על 'כפיה דתית'. אף אחד לא שואל את עצמו מדוע איסור על עישון סיגריות במקומות ציבוריים אינו נתפס ככפיה, מדוע תשלום מסים וקנסות למיניהם אינו כפיה, מדוע חוקי תחבורה אינם כפיה, ורק כפיה דתית היא 'כפיה'. אבל אנחנו זורמים אתם, והתוצאה היא חוסר אונים מוחלט, גם כאשר העם נותן לנו אפשרות לערוך כאן שינוי אמיתי.

חשוב מאד ללמוד את הלקח של חנוכה. במבט שטחי חושבים, שעם ישראל היה דבוק בה' בכל לבו, עד שבא אנטיוכוס הרשע וביקש יום אחד לכפות עלינו לעבוד עבודה זרה ולהתכחש לתורה. כך אולי למדנו בגן, אבל המציאות, כמו תמיד, מורכבת יותר, ומכילה תהליכים. הגזרות באו רק אחר פעולת ריכוך של שנים רבות, בהן התרבות היוונית הלכה והשליטה את סדר יומה על היהודים בארץ. המתיוונים לא נולדו בעקבות אנטיוכוס, אלא הם אלו שהזמינו אותו לגזור את גזרותיו. ובינם לבין החשמונאים היו הרבה יהודים אשר פסחו על שתי הסעיפים ולא הצליחו להכריע לכאן או לכאן. ההתיוונות הלכה ופשטה כארס של נחש בגוף האומה, וזאת משום שהרשעים קבעו את הכללים, את מה שמותר לנו לעשות ולחשוב, ומה שאסור. השלטון היווני היה מוכן שנקיים את הטקסים הדתיים שלנו, אבל זאת בתנאי שנאמץ את הערכים שלהם – את הסגידה לאדם, ליופי החיצוני, לחכמה החיצונית המנותקת מהתורה, לתרבות הגוף, לכל הדברים שהם ההפך מתורת ישראל. במצב כזה, היהדות היא עקרה, גם אם בית המקדש קיים ומקיימים את כל המצוות! אילולא מאבק הגבורה של החשמונאים, שהבינו שכל צורת חיי האומה חייבת להיות מנותקת מיוון ותרבותה – יכול היה אנטיוכוס לחסל את היהדות גם בלי גזרות! כפי שכל עמי המזרח קבלו על עצמם את ההלניזם, כך היה אמור להיות, חלילה, גם גורלה של יהודה.

וזה המאבק שעומד בפנינו גם כיום! רוצים לכפות עלינו ערכים, שפה, שיח פרוגרסיבי, מעוות, אנטי-יהודי ואנטי-אנושי. שיח ההופך כל עיוות לנורמה, וכל עוול לצדק. שיח שלא מכיר בכלל במושג של אמת מוחלטת, משום שכל כולו בנוי על הכפירה בבורא עולם. ולדאבוננו, רבים רבים מקרב שלומי אמוני ישראל אינם מבינים את המשמעות של המאבק, וממילא אינם ערוכים אליו. חייבים להחדיר ללב של כולם את ההנבה, כי כמו בימים ההם, גם בזמן הזה – המאבק הוא לא על תקציבים, גם לא על חוק כזה או אחר. המאבק הוא על ההגדרות הבסיסיות ביותר של חיינו, ובכל הנושאים האלו נמצאת התורה במחלוקת קוטבית מול תרבות המערב, אשר מנסה לשטוף את כולנו אל תוך מערבולת הטרוף שהיא שרויה בתוכה. המאבק הוא על כל הקופה, וכמו בזמן החשמונאים – אין לנו רשות להתכופף!

נצהיר בגאון – אכן, אנחנו חולמים על מדינת הלכה, והחלום הזה יתגשם, אם לא היום – אז בעוד חמש שנים, אולי עשר. זו מטרתנו, ואין לנו כל סיבה להתבייש בה. תורתנו אינה פולקלור ולא ספר מתכונים. תורתנו היא תורת חיים, וככזו – היא תשלוט על כל המציאות שלנו כאן בארץ. מי שלא מאמין בזה – באמת לא מובן לי מה הוא חוגג בחנוכה.