גינה לי גינה לי

כולנו זוכרים היטב את התחושה לאחר פיגוע החבלה הנורא שהיה לא מזמן בירושלים, בו נרצחו שני יהודים, הי"ד, ונפצעו ל"ע רבים נוספים. הרגשנו טוב עם קריאות הגינוי של מדינות העולם, "זה פיגוע נפשע", סוף סוף הם מבינים אותנו. קיבלנו אישור מהגויים לכך שאנחנו בסדר.

אך לא הרבה זמן אחר כך, בפיגוע הדקירה בחווארה, שמעו כולם את גינויו של שליח האו"ם, המגנה את הרג הפלסטיני, וזעמו. "איך יכול להיות?" תחושה של "אנחנו אולי לא בסדר" עלתה בנו. עלינו לשים לב לתחושה הנגרמת לנו, במודע או שלא במודע, כאשר אנחנו שומעים מדינות המתייצבות לצד מדינת ישראל, ומגנות פיגועים, או כאשר אנו שומעים מדינות שמגנות את ישראל (ושבעתיים מוגברים הרגשות כאשר מדובר ביחס לארצות הברית).

כשהמדינות עומדות לצד ישראל – אנחנו משמיעים אנחת רווחה, ומרגישים שמחה על כך שהם כביכול "הבינו אותנו", או "נתנו לנו אישור שאנחנו בסדר". הכל בסדר, כולם גינו. ואילו כאשר הם לפתע אינם מתייצבים לצידנו, אזי לא רק שאנחנו נזעקים – "איך זה ייתכן?" "הרי הם בעלי בריתנו, חברי אמת!", אלא שגם אנחנו מרגישים רע, זעם, תחושת כישלון, אנחנו לא בסדר.

מה שכלי התקשורת לא מספרים לכם - הצטרפו עכשיו לעדכונים מהקול היהודי>>

עלינו לדעת כי יהודי אמיתי אינו צריך להתרגש מכל זה. שיגנו או שישבחו עד מחר. לנו זה לא מזיז כלום. איננו מפחדים משום פריץ, ואנחנו בטוחים בצדקת דרכנו. אף גוי כזה או אחר לא יגיד לנו בחוצפתו אם אנחנו בסדר או לא. איננו זקוקים לאישור של אף מדינה אחרת על שום פעולה שלנו. כשאנחנו חזקים בתודעה שלנו ובצדקת דרכנו, הרי שזה לא מזיז לנו כלום אם יאמרו עלינו רע או טוב. אנחנו יודעים את האמת, ואנחנו נעלים מכל גינוי כזה או אחר של איזה גוי. אין לנו עניין שייחשבו בארצות הברית שאנחנו טובים או מוסריים. לא מהם ניוושע, ו"לא מפיהן אנו חיים". שיקפצו, שיגנו, שיתקפו, ושיאיימו עד מחר. ואדרבה, שידעו כולם שאנחנו "משוגעים", ושיפחדו מאיתנו. לנו יש אלוקים והוא יותר גדול מהם ומכל השטויות שלהם, ואם אנחנו עושים פה בארץ את רצונו, אנחנו בסדר. ואם אנחנו עושים במקום זה רצונו של גוי, הרי שאנחנו לא בסדר. הגיע הזמן להפסיק את השפלות הזאת בפני הגויים ובפני המדינות האחרות. צריך להפסיק את חילול ד'.

ישנה עוד נקודה, שייתכן ועומדת מאחורי ה"גינויים", ובוודאי שעומדת מאחורי המונח "האלימות והפשיעה בחברה הערבית". המשפט "האלימות והפשיעה בחברה הערבית", הוא לא יותר מאשר הנדסת תודעה. לא רק שהוא מסיט את הדיון מהטרור המשתולל בארץ כולה, אל ההבנה שהדבר היחיד שבעייתי במגזר הערבי הוא רק הפשיעה הפנימית שלהם, אלא שהוא גם עומד על בסיס הנחת יסוד ולפיה כל החברה הערבית היא בסדר, שווה לנו ונאמנה למדינת ישראל, ורק יש קומץ (אמנם גדול) של עבריינים בתוך הערבים, אבל כל שאר הערבים הם בסדר, ורק רוצים לחיות פה בשלום תחת המנון התקווה וחוק הלאום. חלק גדול מאוד של המקרים המכונים "אלימות ופשיעה בחברה הערבית", הם עניינים של טרור, כגון גנבות חקלאיות, פרוטקשן ועוד. "המגזר הערבי", ממש משל היו חלק מעם ישראל וחלק מן הלאום היהודי. ממש אחים שכל כולם אוהבים אותנו, רק שאורח חייהם שונה ולכן הם עוד "מגזר" בתוכנו. הרי ראינו כולם מה היו תוצאות הבחירות ובאילו כפרים הצביעו לאילו מפלגות. ה"מגזר" הערבי, יש לדעת, הוא לא כולו עדין ורגיש ורק הבעיה היא שיש בו אלימות. צריך להבין שהתרבות הערבית-מוסלמית היא תרבות אלימה הן ביחס לעצמה והן ביחס לתרבויות אחרות, ע"ע (לדוגמה) "רצח על כבוד המשפחה", מושג ידוע ומקובל בחברה הערבית, ולכן אין טעם בניסיון לתייג את החברה הערבית כלא אלימה וכשוחרת שלום, שרק מיעוטים בה אלימים ופושעים. כן, גם על זה שמחנו כששמענו שהשמאל מדבר על "הפשיעה במגזר הערבי", בדיוק כפי ששמחנו כאשר שמענו שארה"ב גינתה פיגוע, או ליתר דיוק גינתה - "כל אלימות".