המות טוב לחיים

תגובות מערכת הבטחון – או ליתר דיוק: חוסר התגובה – לטירוף שמתחולל באזור הדרום, מרתיחה ומתסכלת רבים.

ישנה תחושה מוזרה שמצד אחד האויבים שמעבר לגדר העזתית לא מצליחים לבצע כמעט כלום ממה שהם מנסים, בחסדי ה' יתברך – הרי מתוך אלפי הרקטות שנורו בשנים האחרונות לעבר ערי וישובי הדרום כמעט ולא היו נפגעים.

מצד שני, אין שום סיבה לקחת בחשבון את הניסים הללו. בסופו של דבר יש כאן מצב בלתי-נתפס של ירי בלתי פוסק, אחרי תקופה ארוכה והזויה של בלוני תבערה שכילו מאות דונמים של חורש טבעי וחלקות חקלאיות. כולנו מצפים ש'מישהו יקום ויעשה כאן משהו משמעותי, שמישהו יכסח להם את הצורה'.

אז קודם כל זה נכון. ברמה המיידית ברור שצריך להפסיק לפרק בתים ריקים, להפסיק להזהיר את המחבלים לפני שמפגיזים אותם. אדרבה, מומלץ לחפש מתחמים שמכילים מספר רב ביותר של אנשים, שישפך הרבה דם.

השאלה היא למה זה לא קורה, ובתכל'ס – למה גם לא יקרה. לפחות בינתים.

אני רוצה לגעת בנקודה שנראית לי משמעותית בהרבה סוגיות, ואולי אפילו זהו הציר המרכזי שחורז הרבה מהסוגיות שידענו בשנים האחרונות. נקרא לו "ציר מעלה-מטה".

  | שיויון הוא חשוב - אך מורכחים ליצור היררכיה

אחת המילים שמכריעות את הכף בכל נושא אפשרי היא "שויון" – כולם שוים, צריך לאפשר לכולם להתבטא, חופש הזדמנויות לכולם.

מהי הנקודה שמזינה את הרעיון הזה? למה הוא כל כך קונה? כי הוא נותן אמון בכולם. כל אחד רוצה שיאמינו בו בלי סוף, שלא יגבילו אותו. ובצדק. בכל אחד ישנה נקודה יחודית, שרק הוא יכול להביא לעולם.

"חייב אדם לומר כל העולם לא נברא אלא בשבילי" – כך אמרו חכמינו. ממילא, מי אמר שאני שוה יותר מהאחר? הרי בדיוק כפי שהעולם נברא בשבילי – העולם נברא בשבילו, מנקודת מבטו שלו!

אלא מה, כשערך האינדבדואל הוא זה ששולט, לבדו, נוצר כאוס. כך נוצרים בתים בלי מרות של הורים, בתי ספר בלי סמכות – אנרכיה!

למצב הזה קוראים "חול" – בהנגדה למושג "קודש" – כמו אינסוף גרגירים שוים, שכל זמן שהגרגרים עומדים בפני עצמם, אי אפשר לבנות מהם כלום.

כדי לבנות בית מעפר הארץ, מוכרחים ליצור היררכיה: ישנן אבנים שנמצאות ביסודות הבית, ישנן אחרות בקירות ואחרות בתקרה.

וביחס למין האנושי, ידוע המשפט "כי האדם עץ השדה" (שעל אף שפשטו הוא תמיהה ולא קביעה – 'וכי עץ השדה הוא אדם?!' – עולה כי יש קשר ודמיון ביניהם).

מהו מותר האדם מן הבהמה? קומתו הזקופה, לא רק במובן הפיזי אלא במובן הנפשי.

חלק מהגדרת האדם היא יכולתו לזהות את מקורו – הפיזי והרוחני – ולהביע זאת בדבור. בערך בזמן שבו תינוק מתחיל לעמוד על רגליו, בקומה זקופה, הוא גם מתחיל לקרוא 'אבא' ו'אמא'.

הוא יודע לומר 'משם באתי'. זהו הציר הראשון שמתפתח בנפש האדם – ציר מעלה-מטה שהוזכר קודם. היכולת להכיר שיש משהו מעלי שאני זקוק לו ומחוייב אליו. זאת גם הסיבה שילדים מקבלים בפשיטות את האמונה באלקים – זהו כח בנפש שמתגלה עם היכולת לעמוד על הרגלים, במאונך ולא במאוזן – כמו רוב בעלי החיים.

ההבנה שמחויב להיות ציר שכזה, נותנת משמעות אחרת לחיים ולכל סוגיא שתהיה, שהרי ישנו מעלה ומטה. החידוש המופלא שמתגלה בתורה הוא, שהגדרת מעלה-מטה אינה מוחקת את האינדבדואל, אלא מאפשרת לו להתגלות בצורה נכונה יותר, שלמה יותר, נקיה יותר.

איך יתכן?

התקשורת שלנו עם הבורא מתנהלת בשני מישורים שונים בו-זמנית: מצד אחד כל באי עולם עומדים מול הבורא באופן שוה. הרי הוא לא מוגבל, הוא אין סופי, וכל הנבראים הם מוגבלים וסופיים. כלומר – אין שום יחס בינינו. כשם ש 1 ו 1000 שוים בפני אין-סוף, כך היצור הנשגב ביותר בבריאה שוה לחלוטין לפחות שביצורים.

מצד שני, הבורא בחר להתגלות בעולם בדרך מסוימת, הוא בחר לו עם. בצורה זו הוא מציל את העולם מהכאוס שבו הוא שרוי ונותן לכל פרט במציאות ערך וחשיבות – במקומו הוא.

ממילא, כל דבר ביקום הוא יקר וחשוב, כל עוד הוא לא קם על יוצרו. מסופר אחד מגדולי החסידות שמעולם לא שבר חפץ, אלא לכל היותר פירק אותו בעדינות.

בדיני נפשות אנו רואים גישה זו בהתבטאות חכמי התלמוד שסנהדרין המוציאה להורג אדם שחטא אחת לשבעים שנה נקראת "קטלנית" (!), וזאת על אף הרשימה הארוכה שהעוברים עליה מתחייבים במיתה.

אם כן, מדוע התורה מגדירה כל כך הרבה חיובי מיתה? כדי להגדיר מעלה-ומטה. ישנו פתגם: "המות טוב לחיים". הידיעה שישנה אפשרות שהחיים יפסקו נותנת ערך לחיים.

   | פגיעה באויב - גילוי הרחמים הגדולים כלפי העולם

ובחזרה למציאות: הסיבה שאיננו מצליחים להלחם בטרור ולהשמידו באופן סופי, מלבד המגבלות והמורכבויות (ו"מה שרואים מכאן לא רואים משם"), היא חוסר האמונה בכך שיש ערך עליון מוחלט.

שישנה מעלה לאדם על הבהמה, ובאותה מדה – ישנו הבדל מהותי בין יהודי לגוי.

שוב, מעלת היהודי על הגוי אינה מצדיקה טבח המונים, אלא מגדירה ערכים. השאיפה והיעד הוא שבמרכז העולם, הוא ירושלים, יעמוד בית המקדש ואליו ינהרו כל הגוים, "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים".

אך אף על פי כן, וכדי שהדבר באמת יקרה, חייבים להיות משוכנעים בלב שלם כי היכולת של הבורא להתגלות בעולם מתאפשרת רק על ידי ההבנה כי עם ישראל הם בניו של הקב"ה, ובכך הם נצבים מעל כל האנושות.

לכן, את מדת הרחמנות והאמונה שיש מעלה לכל אדם באשר הוא עלינו לשמור לזמנים אחרים. בזמן שבו קם מאן-דהו עלינו להורגנו – אסור לנו להסס מלפגוע בו בלי רחמים. האכזריות כלפי האויב היא גילוי הרחמים הגדול באמת כלפי העולם, בכך שעומדים בתוקף שיש אמת אובייקטיבית, יש עם נבחר, ועמידתו התקיפה היא זו שנותנת משמעות לכל העולם.

כך, אותה תורה רחמנית שדואגת ליתומים ולאלמנות, שאוסרת לצער בעלי חיים ולהשחית רכוש, היא זו שמצוה עלינו להתאכזר על אכזרים, לנקום במי שנדרש לנקום, וכן – לשפוך הרבה מאד דם, כדי שהעולם יוכל להכיר בשרשו האמתי ולחיות בשלום ואהבה לנצח נצחים.