מפגש העגלות והקרב על המנוע

בתודעה החרדית, כמעט אפשר לומר באתוס החרדי, נרשמה הפגישה בין מרן החזון איש לראש הממשלה דוד בן-גוריון כאחד האירועים המכוננים של ההגדרה העצמית שלנו כציבור. היה זה אירוע בקנה-מידה היסטורי, שנתן את אותותיו לעשרות השנים הבאות, והוא צרוב היטב הן במח והן בלב של כל אחד מאתנו. ושיאו של אותו אירוע הוא ללא ספק משלו של החזון איש אודות שתי עגלות הנפגשות בדרך – האחת מלאה והשניה ריקה, ושאלתנו הנצחת לבן-גוריון – איזו מהעגלות צריכה לפנות את הדרך לשניה? כראוי וכיאה לענק התורה, את המשל לא בדה מלבו, אלא הוא מבוסס על הגמרא בסנהדרין לב: - "שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה, אם עוברות שתיהן - שתיהן טובעות, בזה אחר זה - שתיהן עוברות. וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון ופגעו זה בזה, אם עלו שניהן - שניהן נופלין, בזה אחר זה - שניהן עולין. הא כיצד? טעונה ושאינה טעונה - תידחה שאינה טעונה מפני טעונה. קרובה ושאינה קרובה - תידחה קרובה מפני שאינה קרובה". ננסה להתבונן מעט במשל של החזון איש לאור המציאות בה אנו חיים כיום, כשבעים שנה אחרי שנאמרו הדברים באותו מפגש, ונשתדל להסיק את המסקנות הנוגעות לנו כיום.

אכן, קלע רבנו הגדול בהגדירו את התרבות החילונית כעגלה ריקה. הנסיונות המגוחכים למצוא תחליף לתרבות היסודית של עמנו – תורתנו שבכתב ושבעל-פה – נחלו כשלון חרוץ. עם ישראל, מעצם הגדרתו כעם ה', אינו יכול לצמוח על מצע אחר מאשר תורתנו הקדושה. רבותינו התנאים והאמוראים, נביאי ישראל וכל השרשרת המפוארת מסיני ועד ימינו – אלו לעולם יעמדו כנכסי צאן ברזל של התרבות היהודית המקורית. גם חילוני שמביט נכוחה אל המציאות כיום מבין, שאין כל סיכוי להחליף את המורשת שלנו בחיקויים חלולים של תרבות העמים. עגלתנו מלאה וגדושה בעידית שבעידית של התרבות האנושית, ועגלתם דלה וריקה, עד כדי רחמים.

מדוע, אם כן, ממשיכים פורקי העול לנהל את המדינה ואת העם, ואילו אנחנו – קהל היראים – מצליחים לחגוג בקושי שהשגנו דחיה של שנה ב'גזרת המעונות'? מדוע כל הסוגיות הקריטיות בחיי האומה נתונות להחלטותיהם של אלו שאינם מאמינים בבורא עולם, ואילו נציגי הציבור המאמין צריכים להאבק עבור הזכות לחנך את ילדינו כרצוננו, ולשלם עבור כך במיטב כספנו, בעוד החינוך הממלכתי – זה המצמיח פשע, אלימות ושאר מרעין בישין שאיני רוצה להעלות על הכתב – מקבל תמיכה מלאה מהמדינה? העגלה שלנו הרי מלאה וגדושה, ושלהם ריקה וחלולה!

אכן, עגלתנו מלאה, אולם לפורקי העול ישנו יתרון אחד – לעגלה הריקה שלהם יש מנוע עוצמתי ששמו מדינה על כל גרורותיה – צבא, משטרה, בתי משפט, משרדים שונים, ואילו עגלתנו אכן מלאה היא בתוכן, אך מנוע – אין לה. וככל שהציבור גדל ועולם התורה מתרחב, כך נעשה הצורך במנוע לקריטי יותר ויותר. ובנקודה זו עלינו לעשות חושבים, כיצד ניתן להתמודד עם הבעיה הקריטית, אשר מאיימת להטביע את עגלתנו. כי זאת יש לדעת – ככל שפורקי העול יודעים שעגלתנו מלאה ושלהם ריקה – כך גדלה תאוותם להטביע אותה בבוץ. והם ישתמשו בכל היתרונות שהמנוע שלהם נותן להם על-מנת לעשות זאת – אם בכפית גיוס, אם בכפית לימודים חיצוניים שאיננו מעוניינים בהם, אם בהצקות כלכליות כאלו ואחרות ואם בהחדרה מתוחכמת של תכנים אל תוככי הציבור שלנו. ואנחנו, ללא מנוע, איננו יכולים אלא לנסות להסתתר, למזער נזקים, לדחות בעוד שנה את 'גזרת המעונות'...

הגיע הזמן לעשות חושבים. הגיע הזמן לשנות את כללי המשחק. הגיע הזמן להבין, שלא די בכך שעגלתנו מלאה בכל טוב, היא חייבת מנוע כדי לנסוע ולהגיע ליעדה! בלא זאת, לא רק שלא תגיע, היא תקרוס תחתיה, וכולנו נשלם את המחיר.

חשוב להבין היטב את המצב בו אנו נמצאים היום, בטרם ננתח את הגישות השונות ביחס אליו. עלינו לדעת, כי העגלות נמצאות כיום במסלול של התנגשות! היו שנים, בהן רצינו לחשוב, שכל עגלה תיסע במסלולה, החילונים לא יפריעו לנו, ואנחנו נפתח את חיינו בלא התערבות שלהם. האשליה הזו נמוגה. השלטון מבין היטב, כי הריבוי הטבעי החרדי, ביחד עם תנועת התשובה המבורכת מהווים סכנה לשלטונם. המאבק על מה שקרוי בפיהם 'השוויון בנטל' הוא למעשה קריאת תיגר כנגד זכותנו לחיות את חיינו כאוות נפשנו. נכון הדבר, שרוב הציבור החילוני כיום אינו שונא דת ברמה כזו שמפריע לו שנשמור שבת או נניח תפילין, אבל בהחלט מפריע להם שאנחנו מתבדלים, מסתגרים, איננו חלק מההוויה הישראלית שהם התוו. הקדמה הטכנולוגית של השנים האחרונות מאפשרת פיקוח הדוק על כל מה שקורה אצלנו במערכת החינוך, ועברו הימים, בהם ניתן היה להחליק עניינים מתחת לשולחן. היום הכל גלוי, הכל פתוח, הכל נגיש. ישנן, אם כן, שתי עגלות – האחת מלאה בלי מנוע, והשניה ריקה עם מנוע עוצמתי, והמפגש הוא בלתי-נמנע.

ישנן כיום ארבע גישות למצב זה, בו אנו עומדים, וכדאי להתבונן היטב איזו מהן מעניקה לנו פתרון אמיתי למצב. הגישה הראשונה גורסת, כי אין כל חדש תחת השמש, מה שהיה הוא שיהיה, צריך איכשהו להסתדר עם השלטון, פה ושם להראות נכונות לפשרה, להאבק על מה שהכי חשוב, לעשות תרגילים פוליטיים, לנצל סיטואציות שונות על-מנת להיות לשון מאזניים ולקוות לטוב. גישה זו מיוצגת על-ידי מה שמכונה הזרם המרכזי בציבור – בלעז 'מיינסטרים'. לא ברור לאן חותרים בסופו של דבר, אבל זה סוג של הרגל, לא לשנות ממה שנהגנו עד כה. הבעיה בגישה זו, היא שהצד השני מודע היטב לשינויים שמתרחשים כל העת, הוא משתמש בכל היכולות הטכנולוגיות החדישות והוא מנצל כל פרצה בתוך הציבור שלנו כדי לפעול לרעתנו. ממילא נראה, כי בשורה התחתונה, ידינו בוודאי לא תהיה על העליונה אם נמשיך כך.

גישה שניה אומרת, שחייבים להשלים עם המציאות. לא ניתן להמשיך להסתגר ולהתבדל, צריך להכניס שינויים פה ושם, ובלבד שנשמור על העקרונות הבסיסיים שלנו. גישה זו ננקטה לפני עשרות שנים, בימיה הראשונים של המדינה, על-ידי הציבור הדתי-לאומי. כמוהם אז, כך גם כיום, ישנם חרדים הסבורים, כי יצליחו להנות ממה שהחברה הכללית מציעה לאלו הבאים לחסות בצלה, מבלי לאבד את הזהות הבסיסית שלנו כיהודים יראי ה'. גישה זו נחלה כשלון מוחלט בציבור הדתי-לאומי, ויותר מכל תעיד על כך התופעה המבורכת של צמיחת הציבור החרד"לי כריאקציה בעקבות הכשלון ההוא. אין כל סיבה, שבגרסה המודרנית החרדית ההצלחה תאיר להם פנים.

הגישה השלישית גורסת ניתוק מוחלט, התבצרות וקנאות, מעין שבירת הכלים. פרושו של דבר לבצר היטב את העגלה שלנו, לשמר את נכסי הרוח שלנו בכל הכח, ולא לאפשר לזרים שום דריסת רגל. כמובן, שמאבק זה חשוב וראוי, אך נותרת בעיה אחת – אין לנו מנוע! ניתן אולי למזער נזקים, לאחר תהליכים הרסניים, להקשות על אויבי היהדות להפעיל את זממם, אך כל המאבק כולו לא יהיה אלא קרב מאסף, בלא שום תכנית לנצחון. מאבק שתכליתו השרדות בלבד – אין סיכוי שיסתיים בהכרעה ונצחון.

לקבלת עדכונים מהקול היהודי בווצאפ >> | הירשמו לניוזלטר שלנו >> | ​הורד את האפליקציה של הקול היהודי >>

נותרת גישה אחת רביעית, גישה מהפכנית אם תרצו לקרוא לה כך, אך היא הגישה היחידה שמעניקה חזון, תנופה ותקוה לנצחון בקרב האיתנים הזה על רוח האומה. את הקו הזה מתוה אגודה 'קדושת ציון', וכבר שנים שהיא מנסה בכל הכח להחדיר אותו בלב הציבור התורני. עלינו ליטול את המנוע ולרתום אותו לעגלה שלנו. המדינה היא שלנו, שלוחותיה צריכות לשרת את עם ה' כפי רצון התורה! תורתנו תורת חיים היא, ויש לה תכניות ופתרונות לכל השאלות העולות בחיי האומה, גם כיום, וגם בעוד מאתיים שנה! לא תהא כהנת כפונדקית! עלינו לשכנע קודם כל את עצמנו – את קהל יראי ה' – ובהמשך את כלל ישראל כולו – שתורת ה' היא התכנית היחידה שלאורה האומה יכולה וחייבת להתנהל. לא נוותר על התוכן האדיר של עגלתנו רק משום שמפרי ברית בנו עגלה ריקה עם מנוע עוצמתי שנועד לדרוס אותנו. נבנה מנוע משלנו, נעניק עוצמה לתוכן הרוחני האדיר שיש לנו, ונוריד את תורתנו הנשגבה והאדירה לעולם המעשה, כפי שהיא נועדה להיות באמת.

מי שהבין יעוד זה כבר לפני 150 שנה היה הגאון האדיר רבי עקיבה יוסף שלזינגר, שאת יום השנה ה-100 לפטירתו נציין בראש חודש אייר. בתאריך היסטורי זה, ראוי לשנן את העיקרים שהנחיל לנו, כי בנפשנו הדבר. אגודת 'קדושת ציון' הוציאה גליון מיוחד לציון המאורע, ובו מובאים תולדות חייו ומאבקיו של אותו צדיק, תוך ביאור מפורט של העקרונות, עליהם מושתת חזון מדינת התורה. ניתן לקבל את הגליון בדוא"ל בכתובת [email protected]. ניתן להזמין שם גם את הגליון הפיזי.

הבה נבנה יחדיו את המנוע, שיסיע את העגלה המלאה של יראי ה' לחוף המבטחים של הגאולה השלמה, במהרה בימינו!