תמצית החידוש המהפכני בגישת של טראמפ היא בכך, שהיא נוטשת את "האקסיומה" הכוזבת, שעד כה היוותה את הבסיס לכל ההצעות הקודמות להסדר בעזה מאז שנות ה-90 והפקרתה האווילית של הרצועה - היינו, ההנחה שמסיבה כלשהי (שטרם הובהרה) בעזה חייבת להיות שלטון פלסטינית עצמי בצורה זו או אחרת. ואכן, כל ההצעות שאינן כוללות העברת אוכלוסין, בנויות על ההנחה שקיים פלסטיני "מבוית" כלשהו, שטרם אותר ושאצלו קיימים הן הרצון והן הסמכות הדרושים לחולל תנאים של שלום - או לפחות, של אי-לוחמה ארוך טווח - עם המדינה היהודית.
בתור שכאלה, כל ההצעות הללו אינן אלא גלגול זה או אחר של נוסחת אוסלו הכושלת... או של אחת מנגזרותיה הכושלות לא פחות.
אולי אחד ההיבטים התמוהים ביותר של אותם תבשילים "אוסלואיים" רעילים היה לא רק התמיכה הגורפת, לה הם זכו בקרב חוגים אקדמיים "מלומדים" , אלא גם העובדה, שעל אף כישלונותיהם הנשנים וחוזרים, הם האפילו על דיון הציבורי לזמן כל כך ממושך.
אחרי ככלות הכל, לא היה לגישת אוסלו הנכשלת בסיס תיאורטי כלשהו שעליו היא יכלה להישען או כל מסד אמפירי, עליו ניתן יהיה לבסס את הנבואות הכה מוטעית שלה. לפי כך, אותן התחזיות הוורדרדות היוו לא יותר מניצחון משאלות לב חסרות יסוד ו/או העדפות פוליטיות מנותקות מהמציאות המזרח תיכונית על העובדות הקודרת בשטח.
לפיכך, הצעת טראמפ מהווה נקודת מפנה חדה מתפיסות העבר ונטישתן יחד עם הכרה מפוכחת בחוסר התוחלת בהמשך הרדיפה אחרי "שותף לשלום" פלסטיני דמיוני, אשר חוללה את רצף הכישלונות הטרגיים, החוזרים ונשנים במשך שלושת העשורים האחרונים.
היא אף משקפת את ההבנה שקווי המתאר של המבנה השלטוני האפשרי בעזה עולים מאלגוריתם דדוקטיבי - כמעט מתמטי, לפיו ישראל יכולה לקבוע מי ימשול בעזה וכיצד ימשלו בה, אך ורק אם היא תשלוט בה בעצמה. אולם ישראל יכולה לשלוט בעזה מבלי שתואשם בשליטה על "עם אחר", אך ורק אם "העם האחר" (כלומר, האוכלוסייה הערבית של עזה) יועבר מתחומי רצועת עזה.
הצעת טראמפ אף חושפת את ההנחות הכוזבות שהיוו את הבסיס של השיח על עזה במשך עשרות שנים. על פי ההנחות המטעות הללו, הציבור הרחב בעזה הוא הקורבן חסר אונים של המנהיגות האיסלמית הקיצונית שלו.
אולם, כפי שמעידות התמונות המזעזעות של ה-7 באוקטובר, ההיפך הוא נכון. הציבור העזתי מהווה את הכור ההיתוך שבו נוצרה אותה מנהיגות ואת החממה שממנה היא בקעה. החמאס ואכזריותו הברברית אינם עול בלתי-רצוי שנכפה עליו מבחוץ. אדרבא, הוא אינו אלא שיקוף מדויק של נשמתו הקולקטיבית הפנימית וכמיהותיו העמוקות ביותר של הציבור העזתי.
מאז שטראמפ' העלה את הצעתו להעברת אוכלוסיית עזה מהרצועה, מיהרו רבים לתקוף אותה בטענה שהיא איננה מעשית ואיננה מוסרית. שתי הטענות הללו מופרכות בעליל.
ביחס להיבט המוסרי: קשה להבחין במעלה מוסרי כלשהי שקיימת בלגזור על העזתיים חיים תחת עריצות איסלמית קיצונית, שסימני ההיכר שלה הם מיזוגיניה, הומופוביה ודיכוי של יריבים פוליטיים, במקום לאפשר להם חיים אחרים, עם סיכוי לעתיד יותר טוב במדינות אחרות, מחוץ ל"מעגל האלימות" ממנו סבלו במשך עשרות שנים.
ביחס להיבט המעשי: האוכלוסייה העזתי כולה—כשני מיליון אנשים—מהווה שבריר מזערי של סך כל אוכלוסיית המהגרים הגלובלית, המונה משמעותית יותר מרבע מיליארד (281 מיליון). למעשה, צירוף אוכלוסיית עזה לסך המהגרים העולמיים יביא לגידול זניח של פחות מ 1% .
יתרה מכך, היקף האוכלוסייה העזתית מסתכם במעט יותר מ- 1.6% מזו של מצרים (קרוב ל- 118 מיליון) ומעט מעל 2.2% מהאוכלוסייה הטורקית (כמעט 88 מיליון). בסיכום, כלל אוכלוסיית עזה אינו אלא כ- 1% מאוכלוסיות מצרים וטורקיה יחד. על כן, העברתה לשתי מדינות אלו בלבד—שתיהן תומכות קולניות בעזתיים—הייתה יוצרת עומס שולי בלבד. הוספת מדינות מוסלמיות נוספות—כגון מדינות המפרץ וסעודיה –למדינות קולטות הייתה מפחיתה עוד יותר את העול המינורי הזה—במיוחד אם המהלך היה מלווה בסיוע כספי בינלאומי.
לפי כך, המרשם אותו העלה דונלד טראמפ' בדבר העברת אוכלוסיית עזה אל מחוץ לרצועה איננה הצעה מופרכת החורגת מגבולות הסביר. כמו כן, היא איננה ביטוי לקיצוניות ימנית רדיקלית. נהפוך הוא! היא מהווה ביטוי הולם לעקרונות מדע המדינה נבונה ומפוכחת.
יישומה המיידי הינו הכרח דחוף שאין לעכב את מימושו.
