פגישה חשאית במוצאי הבחירות

הפנים הנפולות אמרו הכל. קשה היה להוציא ממישהו הגה. כולם הביטו לעברו של לפיד, אשר בתורו הביט על גנץ, אשר קשקש משהו על הנייר שלפניו. בנט נכנס באיחור, ומספר עיתונאים ומעצבי דעת קהל אחרים נכחו אף הם בחדר. "איך זה קרה?" שאל אחד, והדיון הסוער החל. היו שהאשימו את מרב מיכאלי שלא התאחדה עם מרצ, היו שטענו שבל"ד לא ספקה את הסחורה, אבל המעמיקים יותר הבינו, כי הכל היה רק שאלה של זמן. השמאל בישראל קרס כבר מזמן. ניסו במשך כמה שנים לייצר מראית עין של 'מרכז', עוד מימי 'קדימה' העליזים (מישהו זוכר? אולמרט, לבני, מופז...). ניסו לייבא גויים מרוסיה ואוקראינה, מסתננים מסודן ואריתריאה, איחוד משפחות פלשתיניות ומה לא, וכשכל זה לא עזר – נאחזו בטענת השחיתות, תפרו לנתניהו תיקים, הגישו כתבי-אישום, לקחו את ליברמן, את סער, את בנט ושקד, שקרו במצח נחושה והעבירו ששה מנדטים מצד לצד, ואחרי הכל – כלום. אפס. תבוסה מוחצת. רוח הנכאים הלכה והדביקה את כולם, ודיבורים על ירידה מהארץ החלו להשמע בקול רם - "מה רע בלונדון ובפריז, באמסטרדם ובמיאמי, במקום לחיות עם השחורים והחשוכים אצלנו?".

ואז קם מישהו חכם ואמר – "עוד לא אבדה תקותנו. תקשיבו עד הסוף, ותבינו על מה אני מדבר. נכון שהפסדנו בבחירות, אבל בבחירות אנחנו מפסידים כמעט תמיד כבר 45 שנה. זה לא משנה יותר מדי את המציאות. אנחנו שולטים בפועל בחינוך, בצבא, במשטרה, בתקשורת, בפרקליטות, בכל עמדות הכח. הם לא יכולים להזיז אותנו". "כן", קטע אותו מישהו, "אבל עכשיו הם הבינו שבית המשפט הוא המגן של הציבור הנאור ולכן הם הולכים להגביל את כחו. מה שהיה – לא יהיה...".

"טעות בידך", השיב לו. "אתם חושבים שהכח שלנו מגיע מבית המשפט? כלפי חוץ זה אולי נראה כך, אבל הוא לא". "אז מאיפה הוא מגיע? מהתקשורת? גם שם הם יכנסו...". "גם לא מהתקשורת". "מהצבא? מהמשטרה? החיילים הצעירים תומכים בהם. כמה זמן עוד נחזיק מעמד?".

האיש החכם צחק, ויושבי החדר הביטו לעברו כטובע הנאחז בקש, מנסים למצוא שביב של תקוה, שישראל תשאר המדינה שהם הכירו, ולא מדינת הלכה חשוכה כמו בחלומותיהם השחורים. שיגלה כבר, היכן נמצא מוקד הכח, שאין לימנים, לחרדים, למתנחלים ולשאר האספסוף גישה אליו?

"הכח שלנו נמצא במקום אחד – בפחד המובנה שלהם מפנינו. זה לא משנה מה יחסי הכחות בכנסת. במשך מאה שנה כבר, עוד מלפני קום המדינה, אנחנו האדונים כאן, והם – הימנים, הדתיים, החרדים – יושבים כאן כאורחים אצלנו. ההבנה הזו כל-כך חזקה, שגם הם מאמינים בה. הם לא יודעים מה זה לשלוט. הם לא יודעים מה זה להגדיר שיח, איך לקבוע מה לגיטימי ומה לא. אנחנו קובעים שמישהו גזען? אז הוא גזען. אנחנו קובעים שמישהו חשוך? אז הוא חשוך. אנחנו מחליטים מה זה ערך דמוקרטי חיובי, ומה זה ערך חשוך מימי הביניים. אילו ידעו הם לעשות זאת, בגין היה זורק אותנו מכל המדרגות כשעלה לשלטון. אבל בפועל – אנחנו שולטים, לא בגלל שלבג"ץ יש חיילים ולא בגלל שהרמטכ"ל הוא משלנו. אנחנו שולטים, כי אנחנו מרגישים כשליטים. לכן את אוסלו יכולנו לעשות בלי לשים עליהם פס, אפילו שרבין נבחר רק כי הבטיח לא לדבר עם אש"ף. אבל הם – תראו אותם עכשיו...  רק נצחו, וכבר מבטיחים לכל העולם, שאין מה לדאוג, הם לא ישנו כלום. אז אני אומר, לא רק שהם לא ישנו בכיוון שלהם, אנחנו נמשיך לשלוט כאן. אנחנו צריכים רק לומר את זה בטון רציני וסמכותי, והם יתקפלו ויכנעו. נדבר על מרי אזרחי, נציף רעיונות של קץ הדמוקרטיה, מלחמת אחים, ותראו אותם כורעים על ארבע ומסבירים, שהם בעצם לא כל-כך חשוכים וגזענים, והם לא באו לכפות שום דבר, והם לא יתערבו במערכת החינוך, והם לא יפגעו בבית המשפט, והכל ימשיך כמו שהיה. השלטון לא נמצא בכנסת או בממשלה, וגם לא בבג"ץ או בתקשורת. השלטון נמצא בראש! ובראש שלהם, הם תמיד ישארו באופוזיציה, ויזחלו על גחונם כדי שנאשר להם לחשוב משהו אחרת מאתנו. אז אל דאגה, רבותי! כל עוד לא יקום מישהו חכם בצד השני, עם קצת הבנה בפסיכולוגיה, ויתחיל לחשוב כמו שליט אמיתי – הם לעולם לא יעלו לשלטון!".

דומיה השתררה בחדר. הפרצופים הנפולים והחיוורים החלו לקבל צבע, ואף מספר חיוכים נצפו בקצות השפתיים. יאיר לפיד ננער ראשון. המצב תפור עליו. את כשרון הפאתוס שלו יגייס כעת למערכה האמיתית, המערכה על הראש ועל הלב, המערכה על זכותו של הציבור האמוני להרגיש כבעל בית במדינה, שהרוב בה נתן לו את אמונו. לפיד יעמוד בחוד החנית כדי לשלול ממנו את הזכות הזו, הזכות להרגיש צודק ולא להצטדק. אליו יצטרפו גנץ וכל השאר. מי ינצח במערכה החשובה מכל? האם ימצא מישהו חכם בצד השני, שיבין את הסוד הגדול, היכן נמצא הכח? ימים יגידו...