הלהבה והטרור

הלהבה והטרור - זעקה של בן לאם יהודיה ואב ערבי:

בימים בהם יש הדואגים להזכיר לנו כי יש שחרצו את גורל המדינה הזו לאבדון.

ולא בגלל שכר המינימום הזועק או יוקר המחייה, לצערי גם לא האדישות בכל הנוגע לטרור וצמאי דם, גם לא הביזיון בחקירות הלוחמים הגיבורים שטרם זכו לילה של שינה מבלי שמאורעות המבצע האחרון של צוק איתן ינקרו בזיכרונם ויחטפו את מנוחתם, לא זה, או ליתר דיוק לא רק זה, הכניס את תהליך האבדון שלנו להילוך חמישי חסר מעצורים.

אני כותב את אלה השורות ומילותיו של אהוד מנור מתחננות ודרשות שיעלו על הכתב וישמעו:

"לא אשתוק כי ארצי שינתה את פנייה, לא אוותר לה, להזכיר לה, ואשיר כאן באוזנייה, עד שתפקח את עיניה". האמת שיש ימים שהייתי מתפלל שלא תפקח את עיניה שלא יכאב יותר ממה שכבר בלתי נסבל,

מהו אתם שואלים? מהו הבלתי נסבל? האבדון חסר המעצורים?

זהו אותם אלה המחבבים את כיסאם, כבודם ומעמדם יותר מכל דבר שקיים

זהו אותם אלה המבקשים למחוק את יהדותנו, להשכיח לנו מהיכן באנו, ולאן אנחנו הולכים

וכן לא פחות חשוב בפני מי אנחנו עתידין לתת דין וחשבון,

כאלה שכבר הפכו את המילה יהודיה לכמה כוכביות בספח הזהות, זהות, כמה שהיא נראת מילה מובנת ופשוטה שהרי מי לא מכיר את זהותו? שורשיו?

מגן דוד, דגל, המנון, שלא לומר טלאי שלא יחשיבוני לקיצוני או קל דעת שמזכיר כזה נושא רגיש.

אך האמת שאני חי את זה בכל יום. כי כאשר אני רואה יהודי עטור זקן ופאות עומד ליד שורת גופות כאשר בעורפו מצחקקים נאצים להוטים אני נעמד ונגיש למראה ומביט בפאותיי שלי ומרגיש שהן המשך ישיר לאותן פאות שנגזזו בצחוק ואכזריות.

אז לא אשתוק כי לא היא ארצי ששנתה את פנייה אלא מדינתי שמבקשת להתכחש לכל מה שהביא אותה הלום והוא יהדותה, תורתה, רוחה ושורשיה. אז כאשר מדברים ומרשרשים בפעמוניי המדיה על ארגון טרור יהודי שכל בקשתו הוא מניעת התבוללות בארץ הקודש ושימור אמיתי של מילים כמו אחדות, ערבות, זהות,ישראליות אז זה ממש דורש עיון על מהו טרור.

הרשו לי לשתף מהו טרור לעניות דעתי.

טרור הוא ילד שהולך פעם בשבוע לטיפול כי הוא כבר בן 13 ועדין "בורח לו" בלילהכי כשהחושך יורד הוא נזכר בפסים השחורים של הטלית שעטפה את אביו שנרצח כי הוא יהודי.

טרור היא אותה נערה שלא מפסיקה להסתכל בתמונות של אירוסיה עם בחיר ליבה שכבר לעולם לא ילחש לה בקול מתרגש:"הרי את, מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל".

טרור זה אותם ילדים שלעולם לא ידעו מי היא משפחה כי אמא שלהם אחרי שהוכתה עד זוב דם בקשה לפחות לשמור על חיי ילדיה ובשארית כוחות בקשה מנוס מן הכפר שאליו נקלעה בשם הדו קיום ואהבה, ואולי, בכלל לא הוכתה ולו סימן אחד על גופה אך על נפשה מה?

ואותם ילדים כמה משונה להם המילה "זהות" ולמה סימן השאלה הענק שחרוט על ליבם לא עוזב אותם מהיום שידעו להביט במראה ומשמעותו מי אני?????????? אחד גדול.

יהודי? ערבי? או שבעצם אולי אני תערובת שבאה לבשר על פתרון מושלם של סכסוך חסר פתרון. אני ערבי ישראלי, איזה יופי!!! רק שקצת מוזר לי כי לפני שחולצנו מהכפר למדתי שיהודים צריך להרוג, ושאין מקום למדינת ישראל, מוזר, מבלבל.

ואלה שנשארו מאחור? כן, חולצו. אבל השחור בעיניים היה כבד מדי ואמא שלהם חזרה אליו והשאירה אותם כאן, חזרה למוכר לכואב, בתקווה אחת! שיגדלו טוב חסוכים מכל חלום הבלהות הזה. והם גדלים הילדים יש כאלה בטוב ויש כאלה שבפחות אך כולם נושאים חלל, חור, כתם, צלקת, חוסר זהות – יתומים!!!!

אז בטרם מדברים על יהודים טרוריסטים
בוא נדבר על להכיר באותם ילדים, כנפגעי טרור

ונזעק לאדון בוגי

שר הבטחון זה הוא טרור

כך נראים נפגעי טרור

די!!

נכתב בעקבות המחשבה הבזויה להכיר בארגון להבה שעוסק בהצלת נפשות ושמירת הצביון היהודי כארגון טרור.