לכאורה תמוהה מאד ההלכה המחייבת לשתות יין בפורים עד שיגיע האדם למצב שלא יבחין בין ארור המן לברוך מרדכי. וכי יעלה על הדעת שהדרכת התורה מכוונת אותנו לקלל צדיקים חלילה, או לברך רשעים?
מו"ר הרב מאיר כהנא הי"ד הסביר שיש בהלכה זו הדרכה חינוכית חשובה. בודאי אין כוונת ההלכה שיגיע השותה בשכרותו למצב בו הוא מקלל צדיקים.
הרבה יותר נוח וקל במהלך החיים רק לאהוב, לשבח ולפרגן. להתמקד רק בטוב ולהתעלם מן השלילה לחלוטין. אך הדרכתה של התורה היא: כמו שצריך בעבודת ה' לאהוב את הצדיקים, כך גם צריך לשנוא את הרשעים. לשנוא את אויבינו שונאי ישראל שנלחמים בעם ישראל, את אלו ש"אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד".
הרבה יותר נעים לאהוב את עבודת ה' של "ברוך מרדכי". אבל צריך שתגיע למצב כזה שתסלוד מכל מה שנוגד את רצון ה'. אין דבר כזה רק ברוך מרדכי, בלי ארור המן. זאת הסיבה שנקבע להלכה בשולחן ערוך שאחרי קריאת המגילה צריך לומר "ארור המן ברוך מרדכי, ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל הרשעים ברוכים כל הצדיקים". ההלכה אומרת: אל תטשטש, אל תחשוב שצריך רק לאהוב את הצדיקים. צריך לאהוב את הצדיקים, להידבק בהם וללמוד מהם - זאת עבודת "ברוך מרדכי" - אבל צריך לדעת שחיוני בעבודת ה' גם לשנוא את הרע.
אחרי הגירוש הנורא מחבלי ארצנו בגוש קטיף וצפון השומרון שמענו כמה וכמה פעמים את מו"ר הרב דב ליאור שליט"א מצטט מספר שמונה קבצים למרן הראי"ה קוק זצ"ל, את הפסקה הבאה: ...."כי חסרון השנאה אל הרשעים יטשטש את השנאה של הרשעה עצמה, ואז כל אוצר הטוב מונח הוא בסכנה גדולה. וזה היה מקום המכשול של נפילים רבים, שנפלו מפני שהשתמשו בתחילת הוויתה של שנאת הרשעה כמידה אצילית , והעדר שנאת הרשעים נתהפכה אחר כך לאהבתם. ומתוך אהבת הרשעים נפלו הם עצמם באהבת הרשעה עצמה.
ארור המן. ארורים כל הרשעים. ברוכים כל ישראל.
