נרדמים בשמירה

עוד פיגוע דריסה, חוליה נוספת בשרשרת הדם והרצח. הפעם זה הסתיים בפציעה "בינונית" של כמה נערים. מה זה בינוני? שבר בגפיים? צליעה לתקופה או לכל החיים חלילה? אובדן איבר בגוף צעיר שרק מתחיל את חייו?

בפיגועים רבים מספור נפצעים ונרצחים יהודים טובים, מהטובים שיש - על שום היותם יהודים. תאוות הרצח של הערבים (הנאצים של דורנו) מוכרת. מה שחדש יחסית הוא התגובה הרופסת או העדר התגובה של הממונים על ביטחוננו כאן בארצנו, אלה המכונים (שלא בצדק) מנהיגים.

ה"מנהיגים" מועלים בתפקידם וברפיסותם מרדימים את העם היקר הזה עד כי יסכין עם הטרור. ירי מאסיבי של טילים נענה על פי רוב בהפצצת חולות ("מרחבי שיגור"). התגובה לאינספור פיגועים בדרכים היא פתיחת צירים נוספים בהם יוכלו חיות הטרף לשוטט בחיפוש אחר דם יהודי. מקרי רצח רבים מתויגים בשקר גס כ"אירועים פליליים" ורק סרבנות המשפחות ותומכים בהם מצליחים לעתים להשיב את האמת על כנה.

ילדה נשרפת מבקבוק תבערה, צעיר נדרס, אחר נרצח וכולנו הורגלנו בעוונותינו לחיות עם ה"שגרה" הזו. מצד האמת, זילות חיי היהודים והפקרתם לחסדי הנאצים בני דורנו הינו לכאורה פשע המצדיק הפיכת השלטון על פניו. המשך התנהגות מופקרת זו המפילה בנו חללים, מותירה בנו נכים ומגדילה משפחת השכול הם ממין האירועים המצדיקים לקיחת השלטון מידי האוחזים בו. אלא שבהיות כולנו שומרי חוק אנו מסתפקים בהפגנות ומחאות.

פילוסופים מערביים עמדו בעבר על כך שההצדקה היחידה לויתור האזרח על זכותו לעשות שימוש בכוח כנגד המסכנים את חייו היא מסירת אותו הכוח בידי הריבון. זה בתמורה מתחייב (!!!) לשמור על חיי וביטחון האזרחים. זוהי התחייבות ראשונית, קודמת לכול התחייבות אחרת, כזו העומדת בבסיס האמנה החברתית.

גם בהלכה היהודית רבות הדוגמאות המובאות לחובה לשמור על החיים, בעיקר מפני צוררים כלפיהם אין שום מקום לגילויי רחמים והבנה. דומני שאין צורך להכביר מילים, זו אמת הידועה לכול.

חוזרים אנו איפה לחיי היום יום כאן בארץ הקודש. ברחבי ארצנו האהובה לא נותר מקום אותו ניתן להגדיר כבטוח ודומה כאילו גורל הוא משמים - לחיות כאן כאשר החרב מונחת על צוואר בכל שעה ובכל מקום. בירושלים רבתי, בכבישי השומרון, במעבר חצייה בדיזנגוף שבתל אביב, במלון פארק, במיטה בלילה באיתמר, באוטובוס בחיפה, בכבישי הצפון, בכביש 443 ובישיבה לצעירים שבירושלים. בכל מקום אורבים לנו הרוצחים הערבים ומצוידים בשנאה תהומית, חדוות רצח ותאווה לדם יהודי הם מכים בנו, פוצעים אותנו ורוצחים בנו שוב ושוב.

החידלון והאדישות היחסיים בהם אנו היהודים מגיבים - ראוי לכל גנאי. שלא אובן לא נכון, בראש אני מבקר את עצמי, גם אני אשם! קוראים או שומעים על פיגוע, ממהרים לבדוק הפרטים, מתפללים, כואבים ובוכים את התוצאה המרה. בהמשך צועקים, כותבים על זה, מלינים בפני חברים לדרך ומטיפים לחסידי השלום שבינינו. כל זה לא מספיק!! ההזדהות,הכאב המשותף, הערבות איש לאחיו – כל אלה אינם פותרים את הבעיה.

אחר כך מלבד התסכול והכאב מתעורר הצורך בנקמה. אלא שבמקומותינו איש אינו נוקם. בתי הרוצחים לא נהרסים, משפחותיהם לא מגורשות, משלחיהם הרעיוניים זוכים למעמד של "פרטנר לשלום" ועוד זוועות כגון דא. זה מבלי להזכיר את הרוצחים עצמם הזוכים לתנאי כליאה של בית הבראה עם תופינים לרוב, עד לשחרור...

ברור כשמש שבאם היו ה"מנהיגים" פועלים כמתחייב מהם כי אז היה נחסך דם יהודי רב והטרור היה גווע. עונשים כבדים, פעילות נחושה, הגבלת תנועה, עוצר, הגליה וגירוש וכן, גם הריגת המחבלים ללא מורא וללא רחם - בכל אלה יש כדי להפחית במידה ניכרת את הטרור.

מעניין אם מי מ"מנהיגינו" שמע את הפסוק- "הקם להרגך השכם להורגו"? על פי התנהגותם נראה שלא...