בין אדם לחֶבְרָה: בדרך הישר והטוב

סיפור: שעת לילה מאוחרת, קר וגשום. שני רכבים תקועים אי-שם בכביש נידח. לאחר שאינם מצליחים לתקן את התקלה בכוחות עצמם, ומתברר שלשניהם אין ביטוח גרירה, ראובן נשבר ומחליט להזמין שירותי דרך בתשלום – 250 שקל. בעל המקצוע החביב מתקן את התקלה לראובן, ואז הוא אומר לשמעון: אם כבר אני כאן, אני מוכן לתקן גם לך תמורת 50 שקלים בלבד... למחרת, ראובן הנרגז תובע את שמעון שישתתף עמו בהוצאות. מה היינו פוסקים?

מי מנצל את מי?

שמעון יכול לטעון: ההלכה אומרת "זה נהנה וזה לא חסר, פטור לשלם" (ב"ק כ, ב). למשל, אם יש לי בית שלא תכננתי להשכיר, ואני מגלה שמישהו גר בבית הזה במשך חודשיים, הדייר פטור לשלם - זו "מידת סדום" לגבות ממנו תשלום. גם כאן, אתה ראובן היית משלם 250 שקל גם אם לא הייתי שם, ועכשיו אתה רוצה לנצל אותי?

צועק ראובן: להיפך, אתה מנצל אותי. בכוונה חכית שאני אזמין על חשבוני כדי להשתמש בי. כך כתוב בגמרא שאם שיירה הולכת במדבר והוצרכו לשכור מורה דרך, כולם חייבים להשתתף בהוצאות (ב"ק קטז, ב). גם כאן, היה לנו צורך משותף ולכן כולנו צריכים לשלם. יותר מזה, אפילו אם לא היו מצליחים לתקן את התקלה אצלך, עליך להשתתף בהוצאות. הרי אני אמרתי לך שאני מזמין את השירות.

נראה שהכרעת הדין צריכה להיות בהתאם לאומדן המציאות: מה היה עושה שמעון אילו היה נמצא שם לבדו? אם הוא היה מחכה עד הבוקר ומנסה למצוא פתרון אחר, הוא פטור מלשלם. אבל אם ברור שהוא היה מוכן להשקיע 150 שקלים, אלא שהוא חיכה שהמצוקה של ראובן תגבר – אזי עליו להשתתף בהוצאות ולשלם סכום זה, כמו בדין שיירה. כלומר, כפי שבארנו בפעם הקודמת, עצם המציאות של צורך משותף יוצרת זיקה של מחויבות בין האנשים, ואין זה דומה למקרה רגיל של "זה נהנה וזה אינו חסר" (השווה לשו"ע חו"מ רסד, ד, ברמ"א).

הישר והטוב

העיקרון של הצורך המשותף שיוצר מחויבות הדדית, הוא הבסיס והסברא לכל מערכות החיובים שיש במרחב הציבורי. עיקרון זה הוא מההלכות של "חושן משפט" שאינן נובעות מדין מיוחד המפורש בתורה (כמו למשל דיני גנבה ודיני שומרים), אלא מהעיקרון הכללי של "ועשית הישר והטוב בעיני ה'", כמו שמסביר הרמב"ן (והבאנו דבריו בפעם הקודמת).

יש הלכות שנלמדות מ"הישר והטוב" ואינן חיוב גמור, אלא הוראה כללית שראוי לנהוג "לפנים משורת הדין". ויש הלכות שהן חיוב גמור – כמו המקרים שנדונו לעיל. אפשר לפרש שזהו ההבדל בין שני המושגים: "הטוב" הוא לפנים משורת הדין, "והישר" הוא מעשים שהיושר האנושי מחייב, "דרך ארץ" שהופכת לפעמים לחיוב גמור (בדומה להבדל בין טוב וצדק). כך נראה מדברי חז"ל "הטוב בעיני שמים והישר בעיני אדם" (רש"י דברים יב, כח), וכן "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם".

עת צרה משתפת

בפנימיות ההלכה, מתאים שהדין של מחויבות בני השיירה זה לזה יהיה מעין "בניין אב" לכל החיים המשותפים.

בדרך כלל, השותפות מתגלה ונוצרת דווקא מתוך מציאות של צרה משותפת, כמו התועים במדבר או נתונים תחת התנפלות שודדים. הדבר מוכר לכולנו: כאשר יש מלחמה, פתאום כולם נעשים חברים ואוהבים, "חברים כל ישראל" ו"כל ישראל ערבים זה בזה". יש בזה משהו אמיתי – הצרה חושפת נקודה פנימית של אחדות שבדרך-כלל נסתרת ונעלמת. "עת צרה היא ליעקב, וממנה יושע" – ממנה, מתוך הצרה עצמה, נולדת הישועה, כיון שהצרה חושפת את הזיקה העמוקה שלנו זה לזה. וכמו שלימד הבעל-שם-טוב שאותיות המלה צרה הופכות לרצה וצהר, "וממנה יושע". כל צורך הוא קצת צרה (גם הרכב שנתקע בדרך), הצרה קשורה לצרות עין ודעה קצרה שצריך להשתחרר מהן.

השיירה מלמדת אותנו מהו "הישר והטוב". הציור של שיירה מזכיר במיוחד את השותפות בתחום הצבא והמלחמה. אכן, בצבא ישראל יש משהו המאחד את כולם, "כל יוצא צבא בישראל". והנה המלה "צבאות" מופיעה בתורה במשמעות שבני ישראל הם "צבאות ה'", אך בנביא הופכת המלה הזו עצמה לשם קדוש, "הוי' צבאות". כלומר, השותפות של בני ישראל, המתגלה בפעולתם ה"צבאית" המשותפת, מגלה את השורש המשותף של ישראל בקב"ה, כולנו בנים לה' צבאות. בקבלה מבואר שהשם הקדוש צבאות נדרש בדרך של א"ת ב"ש והופך לשם קדוש השתפא – ביטוי השותפות המאחדת (הקשורה לספירות נצח והוד, כנגד שתי הרגלים הצועדות בתאום מלא).

בעקבות הערת הרב גינזבורג על המאמר הקודם.

המאמר פורסם לראשונה בעלון 'גל עיני'