ותהי האמת נעדרת

לא רוצה לומר שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, יגידו שאני תמהוני. אז אני אגיד שאסור להרוס בית כנסת (זה נשמע הרבה יותר טוב).

מפחד להגיד שאין כזה דבר אדמה של ערבים, זה גזעני ומשוגע. אז אני אומר שזה קרקע שנקנתה (ככה אני נראה שומר חוק).

אסור לי לספר על זה שצריך לבנות שם, על ההר את הבית, זה יצית מלחמה. אז אני אשא קולי על האפליה, על איסור התפילה (נכון שיפה לי מסכן?).

חלילה לי מלהעלות על דל שפתי שצריך בתי משפט של תורה, זה משיחי והזוי. אז אני אצעק שבג"צ מפלה יהודים (ככה אני בקונצנזוס).

אין לי האומץ לדבר על המצווה לגרש את הגויים, זה לא יישמע. אז אני, כמו כולם, מדבר על פיגועים, על מחבלים ועל רמת הענישה (ואני באמת קיצוני!).

לא יכול לדבר בגנות הנצרות והעבודה זרה, אתם יודעים - חופש דת וזה. אז אני מפגין ומוחה נגד המיסיון (כי זה באמת לא בסדר!).

אין מצב שאפלוט משהו על זה שהמדינה לא יהודית, יחשבו שאני אידיוט, יעצרו אותי. אז אני אמשיך לדרוש משר הביטחון להתפטר, לדבר על נקודות בעייתיות שצריך לתקן (כי אין מה לעשות, לא יקשיבו לי...).

ובינתיים, האמת נעדרת, כי איש אינו מעז להשמיע אותה בקול. מדברים על תוצאה במקום על סיבה, על סימפטומים במקום על הבעיה, על מקרים במקום על השורש.

בניסיון להתקבל מורידים שפיצים, משייפים ומקשטים את המסרים, שמאבדים את משמעותם. בניסיון להישמע אומרים רק את מה שכבר נשמע, מה שמשמיעים אחרים, מה שבקונצנזוס. וכך, אט-אט נשכחת האמת, אובדת הדרך והשאיפה הגדולה הופכת לקטנוניות של פרטים. ובסופו של דבר גם מאבדים אמון, מאבדים הקשבה, כי כששומעים מישהו אומר דברים שהוא לא באמת מאמין בהם - קשה להשתכנע.

אבל, אפשר גם אחרת - אפשר לומר את האמת, בלי להתבייש, להכריז על השאיפות בקול גדול ולהצביע על השורש, על הבעיה, על הסיבה.

חזקה על האמת שבכוחה להישמע, חזקה על יהודים בעלי נפש אלוקית שבכוחם לשומעה, חזקה עלינו שבכוחנו להשמיעה.

בהצלחה...