חופש הדיבור

ערב חג הפסח, "זמן חרותנו", נשאל שאלה פשוטה, מהי חֵרוּת? במה היא מתבטאת? וגם, האם אנחנו, כאן ועכשיו, הננו באמת בני חורין?

| חג של דיבור

חג הפסח עצמו נותן את התשובה, לפי הרמז הידוע של האר"י הקדוש: פסח – פה סח. פסח הוא חג הדבור החופשי, כמודגש בליל הסדר שבו מצוה לדבר ולדבר, "והגדת לבנך", "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". גם המלה מצרים מוסברת בספרי הקבלה והחסידות כרומזת ל'מיצר הגרון', הדבור 'תקוע' בתוך הגרון ולא מצליח לצאת החוצה, וממילא יציאת מצרים פירושהשחרור הדבור מכלאו.

כאשר באו משה ואהרן תחילה לפרעה (פה רע), בדרישה "שלח את עמי", הואחשש בעיקר מכך שבני ישראל יתחילו לדבר על הרעיון הזה, "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ [ידברו] בְּדִבְרֵי שָׁקֶר". מכאן שהשעבוד אינו רק עבודת פרך לגוף (המתחילה בפה רך) אלא גם שעבוד הנפש; יש דברים שלא מדברים עליהם, ואם מתחילים להישמע רחשים מיותרים, אז השלטון דואג להוציא את הדבור עצמו מחוץ לחוק. אסור לדבר, אסור להיות אנשי רוח, כי הדבר פוגע בחומר... הגרוע ביותר הוא כאשר העבדים עצמם מפנימים את המחנק המחשבתי, ומתנהלים רק בתוך המיצרים, התחום המצומצם, שהאדון מותיר להם, לא מרשים לעצמם לדבר, ואפילו לא לחשוב, מעבר להכרחי למלחמת הקיום היום-יומית. לכל דבר אפשר להתרגל, ואם אלו הגבולות, זה מה יש. במצרים גם האמונה היא מחוץ לתחום, אל תבלבלו את המוח במשהו שחורג מהריאלי והרציונלי, קדימה לעבודה.

ממצרים יצאנו, ובליל הסדר נסב לשולחן ונפתח את פינו ללא הגבלה, נספר שוב מדור-לדור על היציאה מעבדות לחרות, בדבור רצוף אמונה עמוקה בה' המוציא אותנו מכל מיצר, "האמנתי כי אדבר".

| חופש הביטוי?

אבל כל דור והמצרים-מיצרים שלו. האם היום אנו יכולים לומר בחופשיות את אשר על לבנו? לכאורה, אנו אזרחי העולם החופשי. ובאמת, ברוך השם, היהודים כאן בארץ, כמו בעוד מדינות רבות בעולם, חיים במדינה דמוקרטית שחופש הביטוי מונח ביסודה. יותר מזה, נדמה שההתפתחות המדהימה של אמצעי התקשורת בשנים האחרונות פרצה את כל הגבולות וההגבלות: לא רק שכל המידע בהישג ידנו, אלא כל מה שרק עולה בדעתנו ניתן לומר ולפרסם, תיכף ומיד, לעיני מיליוני אנשים!

כנראה שבית העבדים המודרני מתוחכם יותר ממצרים. כיום האדם בטוח שהוא בן חורין, משוטט (ומצ'טט) בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אך איננו שם לב שעדיין הוא בבית כלא גדול. הוא מדבר ומדבר בתוך הגבולות, אך אינו מעז לגעת בקצה. למעשה, היכן מסתיים חופש הדבור? מהו הגבול שאומר 'אין-כניסה'? זהו ה"פוליטיקלי קורקט" (התקינות הפוליטית). המוסכמה החברתית-פוליטית-משפטית קובעת: לגיטימי לחשוב ולדבר כך וכך (גם דברים שבעבר היו ממש לא לגיטימיים!), לא לגיטימי לחשוב ולדבר כך וכך. אלו 'אלוהי מצרים' של היום, החורץ את דינה של כל התבטאות, האם היא מקובלת ו'עוברת מסך' או לא. בדרך כלל, את הגבולות האלה אין צורך לסמן במפורש, הם מובנים-מאליהם, מוטמעים ביסודות השיח הקיים: למשל, האם אינך מבין שאמירה מסוימת גובלת בגזענות? הרי ודאי אינך רוצה לרמוז ש... ואם מישהו בכל זאת, במכוון או בטעות, חצה את גבולות התקינות, הוא יזכה מיד לקיתונות של גינויים ודרישה להתנצלות וכו'.

התקשורת-ללא-גבולות הופכת להיות חרב פיפיות: אם פעם יכולת לומר משהו יוצא-דופן בחוג החברים הקרובים, הרי היום כל מה שתאמר מהדהד בכל המרחב הציבורי וכל חריגה מהנורמה מזמינה התנפלות מכל עבר (כמו שקרה לאחרונה לחבר-הכנסת ר' בצלאל סמוטריץ). לכאורה אתה יכול לומר הכל, אבל פעמים רבות אינך יכול לומר דבר בעל משמעות מעבר למה ש"כולם אומרים". נותני הטון ומעצבי דעת הקהל הם שיחליטו מה קביל ומה מוקצה, וכך כולם מובלים לתוך גבולות החשיבה "הנכונה". זה נכון בישראל וזה נכון בכל העולם – צא וראה כיצד חוסר האונים של מדינות אירופה מול הטרור נובע גם הוא ממסגרות חשיבה מסוימות. וכמו אז במצרים, גם היום אנו נוטים להפנים את הגבולות ולקבל אותם, כמו גור-אריות שנולד בגן החיות ואינו יודע חופש מהו.

| בימים ההם בזמן הזה

לפני עשרים שנה בדיוק, הושלך הרב יצחק גינזבורג שליט"א למעצר מנהלי (בפקודת שמעון פרס). נסביר: מעצר מנהלי הוא כלי 'עוקף דמוקרטיה', בתוקף תקנות חרום, שנועד (לפי ההיגיון הבריא) להתמודד עם אויבי המדינה שאין כנגדם אשמה פלילית מוכחת. חטאו של הרב גינזבורג היה השמעת דעות העלולות להתסיס את האווירה. להזכיר, מדובר בתחילת התקופה של "הסכמי אוסלו", אשר הכניסו ללב הארץ אלפי מחבלים חמושים והפקידו-הפקירו בידם "אחריות ביטחונית" (את פירות הבאושים של הגישה הזו אכלנו כולנו בדמות אלפי יהודים הרוגים מאז). על הרקע הזה, לומר שיש ערך הנקרא 'נקמה' באויבי ישראל (ואין כאן המקום להסביר את הדבר) – נחשב כנראה מחוץ לתחום! בסופו של דבר, לאחר לחץ ציבורי אדיר – כולל התערבות של אנשי רוח ומדע מכל העולם – שוחרר הרב גינזבורג לחופשי לאחר תשעה-עשר ימי מעצר, בתאריך ח' בניסן. נראה שגם כאן, כמו בהרבה פעמים, המעצר רק הגביר את השפעתו הגדולה של הרב.

לסיום, אני מתעקש להביא דוגמה אקטואלית: קרוב לתשעה חודשים (!) מחזיקה מדינת ישראל במעצר מנהלי, ללא משפט וללא כתב אישום כלשהו, את מאיר אטינגר. הנימוקים המלאים למעצרו חסויים מעיני הציבור (דמוקרטיה כבר אמרנו?), אבל מתקבל הרושם שהעילה האמתית היא דעותיו של מאיר, אותן הביע במאמרים ובשירים (כמה משיריו יצאו כעת בחוברת 'שירת הרוח'). באופן חריג, נמנע ממאיר לצאת מכותלי הכלא להשתתף בברית המילה של בנו הבכור, ולאחרונה חתם השר יעלון על צו מנהלי נוסף המחמיר עוד יותר את תנאי המעצר. אם לפנינו סתימת פיות במהדורה מודרנית, הרי עלינו להתייצב לימינו של מאיר ולדרוש את חופש הדבור.

ערב חג החרות תשע"ו, נאחל לעצמנו להיות בני חורין אמתיים, לקרוא דרור למחשבות הטובות ולרחשי הלב ולצאת מכל המצרים.

פורסם לראשונה ב'גל עיני' בערב החג