בין עצמונה לעמונה

עובר קו מחבר, לא רק בשם, כי אם בחשיבה. ראשיתה של עצמונה בחולות סיני בפתחת רפיח. הקמתו של היישוב באה לאחר דיבורים של מרגלים, על עז העם היושב בסיני, ולא נוכל לעלות כי לא יסכימו לוותר על אדמה מצרית. למרות שארץ זבת חלב ודבש היא, אבל אנחנו בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם. חטא חטאה ירושלים אומר ירמיהו בקינותיו, על ההסכמה הלאומית להעתיק את היישוב לגוש קטיף.

מי שמעתיק, מתכנס, משנה עמדות ומיישר קו של ריגול, סופו להמשיך להעתיק, לשנות, ליישר ולהתקפל. אין לדבר סוף. את רוח הריגול יש לשנות לרוח אחרת. רוח אחרת של כלב אמרה "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". יש הרבה סיבות הגיוניות למה לעקור ולסגת, אך יש רק סיבה אחת למה להיאחז בכל הכוחות ברגבי האדמה האלה ולא ליצור תחליפים: כך גזרה חוכמתו יתברך. אין לזה היגיון ואין לזה הסבר רציונלי. את זה נשאיר לאומות העולם להבין.

אומות העולם הטוענות ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבע אומות, מקבלות תשובה 'כך גזרה חוכמתו יתברך'. "כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו". אותה תשובה הן מקבלות על הטענה מה המצווה הזאת של פרה אדומה לכם ומה טעם יש בה? "גזירה היא מלפני אין לך רשות להרהר בה". שתי גזירות שלא עובדות על פי היגיון אנושי. "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". חוקת התורה וחוקת הארץ, הן שתי גזירות הסוגרות בין המצרים על האופק הישראלי.

מה יגידו האמריקאים ומה יגידו האירופים, אילו סנקציות נחטוף מאלה ואילו גינויים מאלה. זהו הניסוי וזה הניסיון. כששניים אוחזים בטלית, המתעקש הוא שזוכה. תורה וארץ ישראל נקנות במסירות נפש. מסירות נפש אינה רק מלחמה הגנה וסיכון עצמי. מסירות נפש היא עשיה בלי היגיון. להפך, הכל מנוגד למה יאמרו ומה יעשו. אלה ברכב ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר.

הגדיל הנביא יחזקאל (לו) ולימד איך טהרה של פרה אדומה מתלבשת על ארץ ישראל. הוא יודע לומר "ולקחתי אתכם מן הגויים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם. וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם". מי הטהרה המטהרים הם ארץ ישראל. אין כל היגיון איך קבוץ גלויות מטהר את העם מבית הקברות העולמי, כפי שאין כל הגיון כיצד מי פרה אדומה מטהרים מטומאת מת. כך גזרה חוכמתו יתברך.

עצמונה של פתחת רפיח, היא עצמונה של גוש קטיף, והיא עצמונה של חולות חלוצה. מי יודע אילו עצמונות נוספות יקומו בחולות אחרים. עמונה בחבל בנימין לא תהיה כעצמונה. כל עקירה היא חולשה, וכל העתקה היא רפיון. חולשת המרגלים היא טבעית, כי יש סיבות הגיוניות לרוב למה לשנות ולהתקפל. אך רק מי שייאחז בקרקע בכל כוחו ואמונתו, יצליח להישאר בארץ ולחנך את בניו אחריו שאין תחליף ליישוב שניטע. רוצים עמונה במקום אחר, אפשר לבנות עוד אחת.

הימים שבין טו"ב בתמוז לטוב באב, שהרי אין לך טובה יותר מהאות טי"ת, מיועדים לחישול ולהעצמה. שני הרפיונות של שני המצרים, טבועים וסבוכים בדנ"א הלאומי. לא בכדי באות יג מידות בכל התורה רק בשתי הסטיות האלה. זה הזמן להתחזק ולהתגבר על החולשות הלאומיות, ולדעת שכל עוד לא תוקנו השברים האלה, יבואו עוד ועוד ניסיונות ומבחנים, עד שתתגלה העוצמה הפנימית של חולשת התורה והארץ.

לא זזים ולא עוקרים ולא מתכנסים ולא משנים. עמונה היא המבחן שלנו על הארץ. לא משנה מהם הסיכויים ולא משנה מהם הסיכונים. גזירה גזרתי וחוקה חקקתי. סופו של ספר במדבר מביא את העם אל הארץ. יוסף שהוריד את העם למצרים, הוא שמעלה אותם חזרה לארצם. הוא שפוקד על העלאת ארונו אל הארץ, והוא שנלחם בעמלק. הוא המכניס אותם אל ארצם, והוא הכובשה לפניהם. הכוח של יוסף הוא הכוח של ארץ ישראל.

על סיפה של הארץ בפרשת פינחס, באים בני בניו של יוסף ומגלים את הכוח הארצישראלי במעשיהם. פינחס שהיה מזרעו של יוסף בתחילת הפרשה, מקבל ברית שלום על מעשיו. בנות צלופחד מזרעו של יוסף, מבקשות נחלה בארץ. יהושע בן נון מיוסף, הוא הנבחר ל"איש אשר רוח בו" להנהיג את העם אל הארץ. אשר על כן, מי שמבין שפקידה יכולה להיות רק בארץ ישראל, "ואלוקים פקוד יפקוד אתכם והעליתם את עצמותיי", יכול לפעול ישועות וליצור תנועה של גאולה.

ניקח את הכוח של חודשים תמוז ואב, וניצור ממנו תנועה של גאולה, להיאחזות בקרקע ולהעצמה של כוחות נפש, בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו. חזק ונתחזק.