תולדות עשיו הוא אדום בסוף פרשת 'וישלח', ויוסף בן שבע עשרה שנה בתחילת פרשת 'וישב', יוצרים סמיכות פרשיות הממשיכה את פרשת 'תולדות'. בנים, מלכים ואלופים של עשיו הנמנים בזה אחר זה לפרטיהם, סמוכים ליוסף ואחיו, בהבלטה של מתח גופני ורוחני, הממשיך את המשטמה של עשיו ליעקב אחרי נטילת הברכות.
ויתרוצצו הבנים בקרבה. "מהי רציצה זו"? שואל רש"י, ומשיב: "מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות". אין רציצה זו לשון ריצה כי אם לשון שבירה, כמו: "טוב שבנחשים רצוץ את מוחו" (מכילתא שמות). אין רציצה זו של שני עוברים מאבק במודע, ואף לא מאבק פיזי, כי אם מאבק מטפיזי המונע מלמעלה. המאבק הזה של טרום לידה הופך פיזי בלידה. אחיזת העקב על ידי יעקב, הבהירה שההתרוצצות בקרבה של רבקה, הייתה רק ההתחלה.
גם אחיזת העקב אינה עיכוב מדעת, אך היא מסמלת את המתח בין שני האחים, שגם יצחק שם לב אליו, והעניק לבנו השני את השם המסמל את אחיזת העקב. יעקב אינו עקב, כי אם תפיסה של עקב. יצחק הבין כבר בלידה שיעקב יעכב את עשיו, והנציח את הפעולה בשם שהפך למטרה. היא הגיעה לידיעתו שישים ושלוש שנים מאוחר יותר, כשעשיו בעצמו אמר: "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים". הוא לא הזכיר את הפעם השלישית שהייתה ראשונה כרונולוגית, שבעטיה קיבל יעקב את שמו.
קניית הבכורה היא כבר מאבק מתוך אידיאולוגיה ותפיסת עולם. מה שהיה עד גיל חמש עשרה סמוי ולא נשלט, הפך בקניית הבכורה למשימה מודעת של ראשוניות בכורית. מה שלא נעשה מלמעלה ייעשה מלמטה. יעקב מבין את קניית הבכורה כפעולה שההשגחה העליונה זימנה לידו, והשאירה לו מקום לפעול ולהתוות דרך חיים. לקיחת הברכה היא המשך הקו, אך יעקב לוקח צעד אחורה, ולא דוחף את עצמו ליטול אותה כתוצאה מקניית הבכורה. אלמלא התערבותה של רבקה, הוא היה נותר בכור ללא ברכת 'ויתן לך'.
בּכֹרָה וברָכָה הם גורם ותוצאה. "למה זה לי בכורה" חדר לתודעה של עשיו רק חמישים שנה מאוחר יותר. וויתור על בכורה מדעת, גרר וויתור על ברכה. "את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי", אינו עיקוב ואינו לקיחה, הוא מסירה מרצון תוך משטמה של בכורה, ותקיעת כף של קניין עסקי להיפטר ממנה. מי שוויתר על הבכורה אין לו אלא להלין על עצמו. התורה משתמשת פעמיים באותה מילה: "וישטום עשיו את הבכורה", "וישטום עשיו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו".
שמונה נרות על פתחינו מאירים את ההתגברות הישראלית על העשוויות העמלקית. אור של מקדש מירושלים מאיר חושך של אקרופוליס מאתונה. ניצוץ אחד של אש יעקב עם להבת יוסף, יש בו כוח יותר מכל אלופי עשיו ומלכיו. כך השמיע עובדיה הנביא בהפטרת 'וישלח', וכך פתח רש"י את פרשת 'וישב': "הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן. הפחמי תמה: אנה ייכנס כל הפשתן הזה? היה פיקח אחד משיב לו: ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו".
ניצוץ אחד מלהבת יוסף שורף את כל המשטמה העולמית של ההלכה: "אמר רבי שמעון בר יוחאי, הלכה היא בידוע שעשיו שונא ליעקב" (רש"י לג,ד). משטמה רבת אנפין מתגלה בכל דור, אך כולם סובבים סביב עקרון אחד: שנאה ישראלית. היא לובשת צורה ומחליפה צורה, פעמים בדמויות עשוויות ופעמים בדמויות ישמעאליות. "ויזרח לו השמש.. והוא צולע על ירכו", היא תוצאה של מאבק. אור המאיר את חשכת הליל, מפזר את החושך, כשמונה נרות של כסלו. אך הוא מותיר צלקות קשות בגוף ובנפש.
השמש הזאת היא צדקה של חסד ואמת. אין דרך אחרת אלא דרך של עימותים בלוחמה פיזית ורוחנית, גם כשיודעים שהיא מדממת. אך השמש הזאת גם מביאה מרפא בכנפיה. יום ההוקרה הלאומי לפצועי מלחמות ופעולות איבה בשבעה עשר בכסלו, הוא יום ההצבעה במרכז האומות המאוחדות בניו יורק על מדינה יהודית בארץ ישראל. במוצאי שבת י"ז בכסלו תש"ח, כ"ט בנובמבר 1947, אמרו העשווים כן למדינה יהודית, והישמעאלים ענו אמן על כורחם.
באותה שבת שבכל בתי הכנסת קראו על השם הישראלי שחבר ליעקב, הצביעו מדינות העולם והסירו של השבועה לעלות בחומה. לא ייאמר שמך עוד יעקב כשם גלותי, אלא יעקב ישראל יהיה שמך כי שבת אל הארץ. הארץ שתיקרא על שמך לא תהיה עוד ארץ כנען, ארץ ישראל יהיה שמה, ומדינת ישראל תהיה מדיניותה בין האומות. דגל ישראל בין דגלי האומות במרכז האו"ם, הוא מורה הדרך. כל הדגלים מעבר אחד והוא מהעבר השני.
זו העבריות שהגיעה אל הארץ, גלתה ממנה ושבה אליה. זו העבריות שמתנוססת כדגל לעיני העמים, שהסכימו לתת את הארץ לעם ישראל. אין הקב"ה זקוק להסכמת האומות, אך לארץ ישראל יגיע עם ישראל, רק אחרי שאומות העולם יסכימו וייאשרו שזוהי ארצם ונחלתם, ואותה נתן להם ריבונו של עולם. אורות קטנים על פתחינו בלילות חשוכים, מזכירים לנו את זה.
