הקלקול המובנה/ אי אפשר אחרת?

סביב הפרשיות הראשונות של ספר שמות אנחנו נחשפים לתופעה שדורשת לתת עליה את הדעת. עומד לו העם המצרי, מקבל מכות קשות ונוראות, רכושו נהרס, בהמותיו מתים, גופם מתמלא פצעים קשים, פעם אחר פעם באים חיות רעות וטורפות את ילדיהם הרכים, אין להם יום ואין להם לילה ולמרות שברגע שהם ישחררו את היהודים כל הקושי הזה אמור להיפסק, הם לא משחררים את היהודים. הם מחזיקים בהם בציפורניים ומתעקשים להמשיך ולהעביד אותם בפרך. האם הם נפלו על הראש? האם הם עד כדי כך אידיאליסטים וחדורי אמונה בכך שהיהודים צריכים להיות עבדים, בכל מחיר? האם הם לא חסים לפחות על חיי ילדיהם, אם לא על חיי עצמם? מה עוד הם צריכים לעבור כדי להתעשת ולהתפכח? הדבר הכי הגיוני היה לבעוט אותם בכח החוצה מארצם!

אמנם השורש החולה הזה מופיע עוד לפני שמתחילים את ספר שמות, ושם נוכל לשפוך קצת אור על העניין. בפרשת ויגש מתארת התורה איך לאט לאט נגמר האוכל במצרים, ויוסף הצדיק נותן להם מזון על מנת לשרוד, במחיר גבוה. "ולחם אין בכל הארץ כי כבד הרעב מאוד ותלה ארץ מצרים וארץ כנען מפני הרעב. וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה. ויתום הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען ויבאו כל מצרים אל יוסף לאמר הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך כי אפס כסף". יוסף מוכר למצרים אוכל תמורת כל כספם, עד שגם כספם נגמר. ומה אז? "ויאמר יוסף הבו מקניכם ואתנה לכם במקניכם אם אפס כסף. ויביאו את מקניהם אל יוסף, ויתן להם יוסף לחם בסוסים ובמקנה הצאן ובמקנה הבקר וחמרים, וינהלם בלחם בכל מקניהם בשנה ההיא". נגמר לכם כל הכסף? אין בעיה, תשלמו בבהמות. אמנם לא יהיה לכם בשר, וגם לא יהיה לכם רזרבות אוכל לזמני חירום, אמנם גם אמצעי תחבורה ועבודה לא יהיו לכם, אבל לפחות אוכל יהיה, להינצל מחרפת רעב.

אבל לא לעולם חוסן, גם הבהמות והחיות נגמרו. ועכשיו לא נותר למצרים שום דבר לשלם בו. "ותתום השנה ההיא ויבאו אליו בשנה השנית ויאמרו לו לא נכחד מאדני כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה אל אדני, לא נשאר לפני אדני בלתי גויתנו ואדמתנו". לא נשאר לנו כבר שום דבר לשלם לך בו, פשוט נגמר לנו הכל. אז מה ההצעה? " למה נמות לעיניך, קנה אתנו ואת אדמתנו בלחם ונהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה, ותן זרע ונחיה ולא נמות והאדמה לא תישם". אנחנו מוכנים למכור את עצמנו לך, אומרים המצרים ליוסף. רק תגאל אותנו מהמצוקה האיומה אליה הגענו, הילדים כבר תפוחי בטן זועקים אלינו ברעב. אנחנו לא יכולים יותר! אנחנו מוכנים לאבד את כל הרכוש ואפילו את החירות שלנו, ובלבד שלא למות, אנחנו ומשפחתנו. "ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים איש שדהו כי חזק עליהם הרעב, ותהי הארץ לפרעה.. ויאמר יוסף אל העם הן קניתי אתכם היום את אדמתכם לפרעה, הא לכם זרע וזרעתם את האדמה. והיה בתבואות ונתתם חמישית לפרעה, וארבע הידות יהיה לכם- לזרע השדה, ולאכלכם, ולאשר בבתיכם ולאכול לטפכם". יוסף אומר להם- אתם באמת במצב הכי גרוע שאפשר להיות, נלחמים ברעב המכרסם בכם בכל פה. אני אתן לכם זרעים ואתם תזרעו, תגדלו תבואה ותעבדו את השדות. לאחר מכן, חמישית מהתבואה תעבור לפרעה, וארבע החמישיות שנותרו יתחלקו לצרכים הנותרים. חלק אחד- "לזרע השדה", לזרוע שוב ולגדל תבואה חדשה. חלק שני- "ולאכלכם"- לכם לאכול, להישאר חיים! חלק שלישי- "ולאשר בבתיכם"- מסביר רש"י- "ולאכול העבדים והשפחות אשר בבתיכם", צריך גם לתת לעבדים ולמשרתים אוכל. וחלק רביעי ואחרון- "ולאכל לטפכם"- לתת לילדים לאכול, לשרוד.

רגע, לתת לעבדים ולשפחות אוכל? מי מסוגל לבזבז רבע מהאוכל הגם ככה דל שלו על האכלת עוד פיות מיותרות? ולמקם את זה בסולם העדיפויות עוד לפני האכלת הילדים עצמם? מי מחזיק בזמן קשה כזה מותרות כעבדים ושפחות, משרת ועוזרת, זה חסר היגיון!

מי שמכיר קצת משפחות רווחה, מכיר תופעה דומה. יכול להיות בית שאין בו פשוט שום דבר לאכול, כלום. הבית זועק דלות, ההורים עובדים עד כלות כוחם כדי להצליח לסגור חודש, החובות נערמים ומצטברים, ובאמצע הסלון- באמצע הסלון יש טלויזיה גדולה עם מסך פלזמה.. אל תטעו לרגע, זה לא בערות או טפשות. זה גם לא זלזול חלילה בעצמם או בבני משפחתם. זה תפיסת עולם מובנית ומוטעית, של איך נראה בית. זה ג'וק שנצרב בהארד דיסק איפשהו, ולא משחרר. הם מבינים שאוכל זה יותר חשוב. הם גם מבינים שטלויזיה זה לא אוכל, ולא יביא אוכל. אבל כמו שגם אדם חסר אמצעים לא יסתובב ערום, רק כי אוכל חשוב ונצרך לו יותר מבגדים, כך גם במקרים האלה, בית נורמלי הוא בית עם מסך פלזמה. אחרת זה לא בית. בית בלי טלויזיה זה להכריז בפומבי- אני לא יכול כבר להחזיק בית, אני לגמרי חסר כל. לא משנה כמה תסביר לו שעדיף להיפטר מזה, או שהסולם עדיפויות שלו שגוי, זה לא העניין. צריך לבנות תהליך בו המשפחה תהיה מסוגלת להסתכל אחרת, שיהיה לה נקודת מבט חדשה, שתצליח לחשוב מחדש בצורה שלא חשבו עד עכשיו, ואז לראות שהצורך הזה הוא רק איזה אקסיומה שהם בנו לעצמם. ולמרות שנראה לה שאי אפשר אחרת, אחרי תהליך מסוים גם הם יתחילו לפקוח את העיניים ולראות בעצמם שאפשר גם אפשר אחרת.

כך גם המצרים, חז"ל אומרים שמעולם לא יצא עבד ממצרים. זה בגלל שמצרים היו כל כך שבוים בקונספציה שהם בנו לעצמם, שאי אפשר בלי עבדים. בלי עבדים, החיים אינם חיים. גם כשרעבים ללחם בצורה הכי קשה, אין ברירה, צריך להחזיק בעבדים.

כאשר עם ישראל יצא ממצרים, הם היו במצב מאוד ירוד, כמו בן אדם שהתרגל לכך שהוא אפס. כך מביא האבן עזרא (שמות י"ד, י"ג) על המצב הנפשי של בני ישראל ביציאת מצרים- "יש לתמוה, איך ירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש, מהרודפים אחריהם? למה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו?". גם אצל המצרים להבדיל, המצב היה נורא ואיום, אבל בדיוק הפוך. הם היו כמו משפחת רווחה שלא מצליחה לשנות את המבט שלה, לא מצליחים להסתכל אחרת על מה 'חייבים' ולהתבונן מחדש על המושגים שקיבעו לעצמם ככאלה ש"אין מה לעשות, אי אפשר אחרת".

המצב בו עם ממשיך להעסיק אנשים בבניית ערים ובכל עבודה בשדה, כאשר בגלל אותה קבוצת אנשים, העם שממשיך להעסיק אותם חיים באסון מתמשך של נזקי רכוש וממון, נזקים נפשיים ושכול, הוא מצב אבסורדי לחלוטין! מי יכול לדמיין בכלל מצב כזה, להמשיך להעסיק אנשים שבגללם אתה ממשיך לסבול כל כך?!

במחשבה שניה, זה נשמע מוכר להחריד..