במסגרת הדיון על המלחמה בגזירות השלטוניות עולה הטענה: בסופו של דבר אי אפשר לחיות באנרכיה. הטענה הזו חשובה ונכונה, כיון שבסופו של דבר מצב של אנרכיה רע לכולם, ואינו מאפשר חיים נורמאליים.
ובכן – קודם כל צריך לשים לב מי ומה יוצר את האנרכיה. למשל: בדרום תל אביב הולכת ומתפתחת אנרכיה. הסיבה היא שהשלטון – שתפקידו למנוע אנרכיה – פשוט לא עושה את זה. הוא הפקיר את האזור לחסדם של שוהים בלתי חוקיים בארץ, שמטילים את חיתתם על תושבי השכונות. מי שמעז לקרוא לפעול בתקיפות נגד התופעה מוקע כ"גזען", והתושבים נאלצים להמשיך לסבול.
אותה תופעה קיימת גם בנגב, כאשר הבדואים גובים פרוטקשיין מבעלי עסקים כמו גם מחברות ממשלתיות (חברת החשמל, מקורות), ורשויות החוק ה"רחומות" מחייבות פעם אחר פעם את משרדי הממשלה השונים לדאוג ולעזור לפראות הבדואית המשתוללת (בחיבור לתשתיות, מים וכו'). התופעה קיימת גם בגליל, כידוע, וביטוי נוסף שלה קיים ביו"ש.
ביו"ש השלטונות מתייחסים אל התושבים היהודיים כאל סוג של אורחים, לא כל כך רצויים. מסיבה זו כל מעשה שנעשה לטובת היהודים שחיים כאן מתקבל כטובה שהמתיישבים אמורים להיות אסירי תודה עבורה. מי שלא מספיק מכיר טובה – השלטון ידע איך למרר לו את החיים, כך שהוא יבין שכדאי לו לומר יפה תודה ולהישאר חבר של הרשויות השולטות.
המנהל האזרחי לא רק משתמש בכלים משפטיים, אלא גם ממציא כלים כאלה, כדי להחזיק את כל הבניה ביו"ש כתלויה על בלימה. אין אישורים מסודרים על קרקעות, הרישומים תלויים בכל מיני קצינים לא נחמדים, וכל התקדמות תלויה בקשרים אישיים ולא מחייבים בין פרנסים מסוימים בהתיישבות לבין קציני הצבא והמנהל. כל זה קורה – נזכיר – על רקע בניה ערבית פראית וחופשית ברחבי יו"ש, כאשר זה בכלל לא נושא לדיון.
אחד מתושבי יצהר שביתו נהרס בהשתוללות השלטונית לפני כשבועיים פגש את מח"ט שומרון, יואב ירום. "מדוע הרסתם לי את הבית?", הוא שאל. "אתה לא מספיק עוזר לנו להילחם בקיצונים שבישוב שלך", היתה התשובה הישירה והבוטה של המח"ט... כלומר: אני מחזיק אתכם כאן כבני ערובה, אזרחים מסוג ג'.
אישורים מסודרים לקרקעות ולהרחבת הישובים – לא יינתנו. אתם רוצים לבנות? תצטרכו לסמוך על רצונו הטוב של הפחה המקומי, ולשלם משהו כמו "בקשיש". לא, לא סתם התחלתי לדבר במושגים של השלטון הטורקי: זה המצב! הפחה המקומי, המח"ט ירום הודו, מאיים בגזירות על הקהילה היהודית, ומסכים לבטל את הגזירות אם ישתפו פעולה ויהפכו בעצם לעבדים שלו. "השכנים שלך אינם מוצאים חן בעיני – האם תרצה להשתתף ולעזור לי להילחם בהם?", שואל הפחה בחיוך זדוני. "כדאי לך, אתה יודע, הבית שלך בסכנה"... .
פשוט שאין מה לדבר על הסדרת הבניה, כפי שכל תושב כאן היה רוצה. לא, דברים כאלה קורים רק בנגב, אצל הבדואים שבונים לכתחילה באופן בלתי חוקי ובלי שום מחויבות לרשויות כלשהן, ושברצונותיהם – האלימים – מוכרחים להתחשב.
להתנהגות שלטונית מהסוג העותומאני קוראים "אנרכיה". המצב בו אין מערכת מתוקנת של חיים, והכל נקבע לפי אילוצים ומאויי כל מיני פקידים מקומיים של השלטון – כאשר האוירה הכללית היא שלשלטון אין אמירה ברורה וכיוון מסודר – יוצרת מצב של "כל דאלים גבר", והמציאות בשטח אינה מיוצבת על פי מערכת של שלטון חוק אלא על פי שיקולי הישרדות של תושבים, של קצינים, ושל פקידי ממשל.
כאשר נוצרת אנרכיה כזו – היא דו כיוונית. כולם מרגישים שיש כאן משהו לא מכוון, אלים, דורסני, והתושבים – באופן ספונטאני – מפעילים כלפיו התנגדות מאותו סוג. אנרכיה שלטונית מולידה אנרכיה מצד האזרחים, שנכנסים לשחק במשחק האלים וחסר הגבולות והכללים שיצר השלטון.
לעומת האנרכיה השלטונית – השטח היהודי דווקא מגיב באיפוק: לעומת הרס של בית בשווי חצי מליון ש"ח תוך אלימות שלטונית קשה (מי שהעז לנסות כל סוג של מחאה הוכה קשות על ידי שוטרים לבושי שחורים) – פונצ'רו גלגלים של מח"ט שומרון. פינצ'ור גלגלים אינו סכנה לאנושות, וגם לא סכנה לאף אחד. הוא בעיקר אמירה בוטה כלפי המח"ט, שהחליט להגיע בצהרי היום לישוב, יומיים אחרי נזק אדיר שגרם, כאילו לא קרה כלום. אבל המח"ט – שאולי הגה את המהלך מראש – דאג להפוך את העניין לנורא ואיום: כיצד יתכן, ואוי ואבוי וכו' וכו'. יוצר האנרכיה עומד ומיילל על תוצאות די מסתברות של ההתנהגות שלו.
כהמשך לשיטות האלימות – החליט המח"ט לחזור על מבצע ההרס האלים, ולהרוס בתים נוספים. התסכול של התושבים גדל מאד, עד כדי פגיעה באוהל צבאי סמוך, שהקמתו היתה מאז ומעולם שנויה במחלוקת עם הצבא. גם כאן התסכול לא נגרר למקומות שאליהם הוא היה נגרר אצל אנשים עם פחות שליטה: תוקפי האוהל נזהרו שלא לפגוע בחיילים עצמם, ואף לא ברכושם האישי. לא היתה סכנה פיזית לאיש. הסכנה היתה לרכוש צה"ל, אותו צה"ל שהקצין הבכיר בגזרה בחר להשתמש בו ככלי שרת לאווירת השלטון העותומאנית. אז יש כאן התנהגות שלטונית בריונית ומסוכנת, ובעקבותיה צעירים יהודים חמים, שהתסכול שלהם מוליד פעולות של פגיעה ברכוש צבאי.
מה עושה במצב כזה הנהגה מתוקנת? אחת משתי דרכים:
האחת – חשש מהשליט, וממילא התייצבות לצידו והוקעה של אותם צעירים. כאן ההנהגה מפסידה פעמיים: ראשית – היא משתפת פעולה עם זה שיוצר את האנרכיה, ומעודדת אותו להבין שהוא יכול להמשיך לעשות ככל העולה על רוחו כלפי התושבים היהודים. ומן הצד השני – היא פוגעת באלה שיש להם חוט שדרה, ששייכים לזרם שרואה עתיד ומבין את הערך והחשיבות של ההתיישבות והפריחה היהודית בארץ ישראל, ושאיתו יש תקוה ליצור מצב מתוקן. הפגיעה הזו מחלישה את האנשים הללו, או מנתקת אותם מההנהגה. כך או כך – ההפסד של כולנו.
והדרך השניה – הפוכה: כיון שהשליט הוא יוצר האנרכיה והוא זה שהביא למצב הלא מוצלח – הרי שכלפיו מבהירים שהוא אשם במצב, ושלא יעז לבוא בתלונות על המציאות המטורפת שאותה הוא יצר. ומן הצד השני – יש לפנות לצעירים החמים, שהם בעלי הברית האמיתיים וגם בתסכולם עושים מעשים ראויים הרבה יותר מאשר קציני השלטון, ולנסות ליצור יחד איתם התארגנות ממוסדת של יהודים. הצעירים הללו הרבה פחות מסוכנים מאשר אנשי השלטון, כיון שלאלו האחרונים אין גבולות במעשיהם, לעומת תופשי התורה שמאוזנים במעשיהם ויש להם את המצפן של התורה הקדושה. ככל שיתפתח יותר קשר בין היהודים החמים – כך באמת תפחת האנרכיה, עד להגעה למצב הרצוי – שלטון יהודי שיש לו מטרה וכיוון, וממילא הוא לא מותיר מקום וחלל לתופעות שאין להם מקום בחברה מתוקנת.
בדרך שניה זו – הפניה לשני הכיוונים מדוייקת: השלטון מקבל מסר תקיף ומבין שהמשך התעמרות בתושבים לא תתקבל (שלטון בנוי על לגיטימציה של האזרחים, ואיבוד הלגיטימציה הזו הוא דבר שהשלטון לא יכול להרשות לעצמו); ושיתוף הפעולה והאמון שבין הצעירים הפעילים לבין ההנהגה מביא לכך שהמעשים שנעשים למען ההתיישבות מדויקים ויעילים.
