כאילו הוא יצא ממצרים

בהגדה של פסח אנחנו אומרים את דברי המשנה במסכת פסחים: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". יציאת מצרים מוזכרת בתורה חמישים פעמים, והיחס ליציאת מצרים אינו רק כאל מאורע היסטורי שבעבר אלא לכל אחד יש את המיצרים שלו שמעיקים עליו ומגבילים אותו.

בעל התניא הקדוש מסביר לנו שהנפש האלקית שלנו מלאה באהבת ה' ויראתו, והחירות הנשמתית שלנו נכלאה כתוצאה משעבוד לתאוות העולם הזה ואשליותיו. אנחנו מקבלים חופשה מהכלא על הנשמה בזמן קריאת שמע וברכותיה, או בזמן שאנו יותר קשובים לנשמה שלנו ונותנים לה את המזון הטוב שהיא כה זקוקה לו - קרבת ה', אהבתו ויראתו. כמה משווע האסיר לצאת מן המיצרים שלו, מהמגבלות ששמו עליו! וכמה מצפה ומחכה האסיר לזמן בו יזכה לצאת מן המיצר אל המרחב, לנשום את אויר מרחבי העולם כשנותנים לו חופשה מהכלא! כך גם עלינו להתייחס לזמן של לימוד תורה ותפילה, של הזכות לגמול חסד ולהאיר פנים לזולת. (אילו הייתה ניתנת לאותו אסיר אפשרות להאריך את חופשתו מהכלא, בוודאי שלא היה חוזר מיד לכלא האפל והחשוך, אלא משתדל בכל מאודו להאריך את זמן החופשה. כך גם אנחנו, האסירים בידי הנפש הבהמית, כמה עלינו להתרפק על כל רגע של חופשה מהכלא הזה, על כל מילה בקריאת שמע, על כל פסוק בתנ"ך, על כל משנה או גמרא, על כל רגע של לימוד חסידות...).

זאת יציאת מצרים הפרטית של כל אחד ואחד מאתנו, אותה אומר בעל התניא שאנחנו צריכים לחוות לא רק בכל דור אלא בכל יום ויום. כדברי הפייטן: "שימו לב אל הנשמה, לשם שבו ואחלמה, ואורה כאור החמה, שבעתיים כאור הבוקר".

גם אם לא זכינו לצאת בפועל מהכלא הרוחני, גם אם עדיין עובר עלינו מה שעובר, ומניעות רבות על כל דבר שבקדושה עוברות עלינו, הרי מיד כאשר אדם מגלה את רצונו האמתי לדבוק בה' יתברך, נכללת נפשו ביחודו יתברך, וזאת בחינת יצאת מצרים הפרטית שלו. לכן עלינו להתחזק עד מאד ולהגדיר לעצמנו את הרצון האמתי שלנו שהוא להתקרב לה'. להוציא את הנפש האלקית ממאסר הגוף שהוא עור הנחש (כמובא בתיקוני הזוהר מ"ח: "גופא דבר נש בהאי עלמא איהו צרעת ממשכא דחיויא") ולזכות להיכלל ביחוד אור אין סוף ברוך הוא.

הלואי ונצליח לצאת מהסרט של תעתועי עולם השקר, להיות קשובים לנפש האלקית, להשליט את המח על הלב, ונצא מכל המיצרים למרחבים גדולים. "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", לפרט ולכלל.