בשבועיים האחרונים אנו חווים רצף ארועים מהיר ואינטנסיבי בישוב יצהר. הצבא הורס בתים, ותגובות של תושבים – שבאו בעקבות ההרס המופרע של בתים יקרים ומושקעים – מוצגות על ידי הצבא כמשהו נורא ואיום. כל זאת בזמן שהטרור האמיתי, הערבי, משתולל בחוץ – בקבוקי תבערה מדי יום, זריקות אבנים והשיא בערב החג – רצח יהודי, ללא תגובה משמעותית של הצבא, בוודאי לא הרס בתים וכדומה. לכאורה תופעה מוכרת, אבל דומה שיש כאן חידוש, שגם דחף את האירועים למקום אליו הגיעו. אמחיש את החידוש בשתי נקודות:
א. אחרי ההשתלטות המזעזעת על הישיבה ביצהר התראיין עדי מינץ, יו"ר מליאת מועצת יש"ע, לערוץ 7 והסביר שמעשה ההשתלטות אינו נכון בעיתוי זה. מדוע? כי עד שהתפתח תהליך של הוצאת הקיצונים מיצהר והוקעתם – מהלך שכבר מבשיל וקורם עור וגידים – כעת ההשתלטות על הישיבה לא תמצא חן בעיני הציבור ומשרתת את "הקיצונים".
ב. בערב החג, בעוד שוטרי מג"ב יושבים ומחללים את מבנה הישיבה וכמה ימים אחרי ההרס האדיר למבנים ביצהר – נפגשו ראשי המועצות ביו"ש ל"הרמת כוסית" עם האלוף ניצן אלון, החתום על צו הכיבוש של הישיבה, והרוח החיה מאחורי הרס הבתים ורדיפת היהודים באזור. המטרה הרשמית היתה "מחזקים את ידי צה"ל"...
הדוגמאות הללו מעידות על מהלך שבו הצליחו השלטונות לזרוע פירוד, וביתר חריפות – בוגדנות, בקרב הציבור ביו"ש.
טועה מי שחושב שיש כאן איזה סכסוך נקודתי, איזה מישהו לא חכם מצד זה או מצד אחר או מכל הצדדים יחד. יש כאן מהלך מתואם ומתוכנן, שהוא תחילת גירוש היהודים מיו"ש. נאמר את זה אחרת: ברגעים אלה אנחנו חווים את כפר מימון, ואת מסמוס המאבק. אז זה היה בווריאציה אחת, היום בווריאציה אחרת – אבל בשני המקרים חשובי הציבור והרבנים משתפים פעולה עם אדריכלי הגירוש.
היום זה עובד ככה: השלטון מטיל את אימתו בעזרת מעשי הרס אלימים כלפי אנשים אישיים. שגיא קייזלר, למשל, איבד בית ששווה למעלה ממיליון ש"ח כנקמה אישית על כך שהעז למחות מול איש המנהל האזרחי שמתנכל ליהודים. מה מרוויח השלטון מהנקמנות? פחד אצל ה"ילידים". כל האזרחים מנסים לברוח, לא להיות חלק מהעסק. למה ראש המועצה צריך צרות? הוא בסדר, זה רק ההוא וההוא שעשה משהו, אני דווקא ילד טוב.
כפי שעולה מדברי מינץ (ודברים דומים אמר גם לנדאו, בכיר השב"כ לשעבר, בראיון) הסכסוך הפנימי איננו תוצאה שולית של מדיניות השלטון, אלא הוא המטרה שלה: לפלג בין ה"מתונים" ל"קיצונים", ולגרום להם להלחם בעצמם ולשתק כל מאבק. כך למעשה מכשירים את הקרקע לגירוש הבא, שיעבור ללא התנגדות. זו המטרה של מדיניות ההפחדה והאיומים כלפי נציגי הציבור, בדרישה שיסרסו בעצמם את המאבק (יס"מ כתום, זוכרים?)
וכך אווירת חוסר האמון והבוגדנות מחלחלת, וגדלה התחושה ש"אם אפגין נאמנות לפריץ - לי זה לא יקרה"; הנער ההוא מיצהר שניקב צמיג – זה כל הבעיה, חוץ מזה - באמת הכל בסדר, וזה שהרסו בתים – זה באשמתו. ולפני השלטון רק מתחננים: אל תענישו "ענישה קולקטיבית". תענישו רק אותם, את אלו שנגדכם.
יש לזה עוד דוגמאות: בישוב בת עין הצליחו השלטונות לזרוע אווירת אימה, וכך לייצר דיבורים על גירוש חלק מהמשפחות בישוב; באש קודש הצליחו השב"כ – בלחץ מתואם ותוך העברת "מסרים סודיים" (נשמע מאד מרשים...) – לשכנע את תושבי הגבעה לגרש תושב מהישוב; ביצהר נוצרת מחלוקת ולראשונה מזה שנים רבות הישוב יוצא ומגנה פעילים למען ארץ ישראל.
נכון, תמיד המחלוקות מוצאות לעצמן כסות של אידיאולוגיה או מתבססות על מתחים קודמים, אבל השלטון והפחד ממנו יוצרים חוסר איזון ואווירת אימה – במקום דיון בריא, הלחץ שהוא מפעיל גורם לתקיעת סכין בגב חברים (תוך ניצול מתחי העבר להיזכרות שהם בכלל לא חברים שלי..), במקום לעצור ולזכור מי קרוב אלי באמת ומי מאיים וכוחני, מי שותף למלחמה על ארץ ישראל ומי דואג – במקרה הטוב – ל"שלטון החוק" הלא שוויוני.
שלא תהיה טעות – מה שקורה ביצהר הוא הפרומו לגירוש מיו"ש כולה. ההחלטה להיות יחד עם השלטונות בכל מחיר מסרס את המאבק, ומקפיא את הפעילים.
ומה אנחנו עושים? אפשר להרגיש את האימה, להתכנס כל אחד לפינתו, לפחד לעזור לחברים, וגם אם לא לצאת נגד הפעילים בגלוי – להימנע מתמיכה מחשש שמא "נכניס את עצמנו לצרות" (עד שהן תגענה אלינו, הבאים בתור...). ואפשר – וצריך – לא להיכנע! להחליט שכולנו כאן יחד, שאם יש לנו איזה ויכוח – נפלא לנהל אותו (וזה לא סוד שהיו, ישנם ויהיו חילוקי דעות בינינו), אבל ברגע שבו גורם חיצוני ומלחיץ מנסה להתערב – אומרים לו: אתה? מי אתה בדיוק? כולנו יחד נגדך, ולא ניתן לך לנסות לפלג בינינו.
(דרך אגב: מה שאנחנו, מתיישבי יו"ש, עוברים כעת מול המדינה – משקף בזעיר אנפין את מה שמדינת ישראל עוברת מול העולם בסוגיית המחבלים הרוצחים. הממשלה לא רוצה לשחרר, אבל הלחץ הבינלאומי כבד. כלפי המדינה אנו מושיטים אצבע מאשימה ודורשים(בצדק גמור!) שלא תיכנע. האם נדע להיות נאמנים לדרכנו ולחברינו ולא להיכנע ללחץ חיצוני מצד אלו שרוצים להחריב את כל ההתיישבות? במדיניות החוץ זה ברור, וכפי שצעקו על כך כל השנים גם הרבי מליובאוויטש וגם הרצי"ה קוק: כשהמדינה לא נכנעת ללחצים – גם העולם תומך בה, ואילו כשהיא נכנעת לטרור – הדרישות של העולם להכנע רק גוברות. כך גם ביחס בינינו לבין הממשלה. כניעה שלנו לניסיונות הפילוג גוררת אחריה מסע לחצים כבד, ועמידה איתנה אל מול כל האיומים מחלחלת החוצה ובסופו של דבר נותנת כח לכל הציבור היהודי במדינה לעמוד בפני לחצים ולהיות חזק בתביעת הבעלות על הארץ).
ובנימה אישית: כאיש חינוך בישיבת "עוד יוסף חי" היו – ויהיו – לא מעט חיכוכים ביני לבין התלמידים. זו העבודה שלי... . בין החיכוכים גם כאלה שקשורים למאבק על ארץ ישראל. כלל נקוט בידינו: את הבעיות החינוכיות שלנו אנחנו פותרים אצלנו, ולא משתפים בחינוך אנשים כוחניים מהממסד האלים. הסכמנו להפסיד הרבה, הרבה מאד, למען הגישה הזו, והיא נראית לנו קריטית לכולנו. מה שעזר לנו לעמוד מול הלחצים מבחוץ ולהסכים לשלם את המחיר הייתה ההבנה שאנו, הציבור החם שרוצה להתאחד סביב מנהיגי אמת, צדיקים – מסכימים לשלם מחיר כבד, ובלבד שלא יצליחו ליצור פירוד בינינו. דרך זו היא ארוכה שהיא קצרה: אמנם בתחילה היא נראית קשה, והאיום נראה גדול – אבל ברגע שמחליטים להיות יחד פתאום מרגישים עד כמה אנחנו חזקים, קשורים לצדיק גדול, וממילא קשורים לריבונו של עולם – ואילו הצד השני מבולבל, מתוסכל, דואג כל אחד לעצמו ולקידום שלו, מפורד וחלש.
דווקא עמידה כזו שלנו, תביא גם יהודים רבים נוספים, שהיום חוששים מהמערכת או אפילו מהווים חלק ממנה – לבחור להתחבר לאווירה הטובה של האמון ההדדי שתצמח כאן. כך תגדל האחדות בינינו, אווירת הסכסכנות תיעלם, ובדרך ממילא לא נזדקק עוד לדינים וגבורות.
שנזכה להרבה פה – סח, ולהרבה הרבה שמחת חג!
