איך מכשירים פה סח?

פה סח אינו מצניע את הדיבור אלא משמיע ומפרסם אותו. "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה", היא תורתו של רבן שמעון בו של רבן גמליאל הזקן (אבות א,יז), שבדק ומצא ש"לא המדרש עיקר אלא המעשה, וכל המרבה דברים מביא חטא". אך רבנו יצחק לוריא (האר"י), כינה את חג הפסח בנוטריקון 'פה סח', מתוך כוונה לבטא את המשמעות של החג באופי ובסגנון של הדיבור. הגדה של פסח היא מצוות סיפור יציאת מצרים, על פי הכתוב והגדת לבנך. אך יש בנוטריקון הזה יותר.

סיפור היציאה ממצרים הוא חיוני לא רק למטרה של ידע, כי אם לחינוך עצמי. שהרי כך אומרת הגמרא (פסחים קטז): "ת"ר חכם בנו - שואלו, ואם אינו חכם אשתו שואלתו, ואם לאו הוא שואל לעצמו, ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעים בהלכות הפסח שואלים זה לזה". מדוע עליו לשאול את עצמו אם הוא יודע ולמד ושנה על יציאת מצרים לא אחת ולא שתיים? משמע שהסיפור וההגדה הם חלק מהותי בחינוך של הסובבים ושל עצמו. לסיפור הזה יש מטרות של הכרת הטוב, הודיה, העמקה, חשיבה , הפנמה וגילויים חדשים.

הסיפור הזה בא יום קודם הספירה. ספירת העומר היא מצווה של דיבור ולא של זיכרון. הסיפור של אור לחמישה עשר, מצטרף לספירה שמתחילה אור לשישה עשר. הסיפור והספירה אינם אותו שורש לשוני בלבד, כי אם השלמה ועילוי. כשם שפסח מחובר לעצרת כך יש לחבר סיפור לספירה. אם פסח הוא חג החירות הגופנית, עצרת היא חג החירות הרוחנית. רק עצרת של שבועות השלימה את השחרור ממצרים. שחרור הגוף בלי שחרור הנשמה בקבלה של תורה, היא חירות חלקית בלבד.

ספירה של ארבעים ותשעה ימים, עניינה לחבר בין חמישה עשר בניסן לשישה בסיוון. בלי ספירה היו שני המועדים נפרדים. הספירה מחברת את שתי החירויות, ואומרת שאין זו ללא זו. הסיפור של היציאה ממצרים הוא סיפור החירות הגופנית בלבד. לא נמצא בהגדה סיפור של חירות רוחנית, מלבד אזכור אגבי של 'אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו'. יש לקשור את הסיפור לספירה כדי לקשור את החירות הגופנית לרוחנית. שופר של סיני מוציא לחירות, כמו ששופר של יובל מוציא לחירות. יום החמישים כמוהו כשנת החמישים. שבע שבתות תמימות ליום החמישים, הם שבע שנים שבע פעמים לשנת החמישים.

ברם העיקרון הזה של פה סח, הוא רק תרגול. שבעת ימי המילואים לפני ראש חודש ניסן שתפקידם היה למלא את הידיים לעבודת ה', היו מילואים של אימון והתכוננות למבצע של השראת השכינה. אך גם שבעת ימים תאכל מצות, תפקידם לאמן את הפה לכל השנה. שבעת ימי החג הם אימון הפרט למיומנויות לחימה. כמו שלוחם זקוק לאימון קרבי, כך זקוק המדבר לאימון של פה סח.

לא מספיק לדעת ולא מספיק להכיר, צריך להתאמן ולהפעיל יכולות מבוקרות. פה סח של הגדה, הכרה בטוב ושבח, יוצר כוח של דיבור נכון ומשמעותי. 'לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה', היא מיומנות שחוסמת ומפעילה כוחות של הסתרה. אך דיבור הוא גילוי של מחשבות, רגשות, הבנות, חינוך, תפילה, תורה, ועוד ביטויים רבים שיש לדעת איך להפעיל אותם. בכל שנה לאחר המועד בתוך ימי הספירה, לומדים על מוציא שם רע. זוהי לשון הרע בהידורה. הניגוד בין פה סח של מצוות לפה סח של עבירה, הוא יותר מהקצנה של שני קצוות ביכולות של הפה.

"אור לארבעה עשר בודקים את החמץ לאור הנר" בתחילת מסכת פסחים, מגלה שיש שני סוגים של אור. יש אור של אש, ויש אור של לילה. מהי הסיבה שהתנא השתמש במילה אור כדי לומר לילה? הגמרא שם באריכות מסבירה שהתנא השתמש בלשון יפה. את הרעיון הזה צריך להבין טוב, כי לא ברור לנו מה לא יפה במילה לילה שיש להחליפה לאור. מתברר שלשון יפה אינה מניעה של מילים גסות ופוגעות, מתלהמות ומשפילות, לשון יפה כוללת דברים נוספים. כך מלמד התנא.

המבדיל בין אור ללילה, הוא ההבדל בין אור לחושך, ראות לאפילה, יכולות למניעות, ודאות לספק, עוצמה לחולשה, גילוי להסתרה. לילה הוא קונוטציה של יכולות חסרות מיום. לא רואים ולא יכולים לעשות דברים שעושים כשיש אור. זה מוטיב של יראה ושל הסתגרות, של מניעה ושל העלמה. אור לארבעה עשר הוא התרחבות והארה, לא התכווצות והחשכה. התנא במילה אחת מלמד על חשיבה חיובית.

לשון יפה גורמת לחשיבה חיובית. לחשיבה יש השפעה על הדיבור. היא משנה את התפיסה ואת הגישה. מילה יכולה להביא לגישה קיצונית או משוונית. למילה יש כוח חיובי או שלילי. הגמרא אומרת שלשון יפה היא בחירה במילה שיש לה קונוטציה חיובית. הכל יודעים שאור לרבעה עשר הוא ליל ארבעה עשר, אך הביטוי משנה את היחס. הכל יודעים שבית חולים עניינו רפואה, אך מרכז רפואי הוא החלמה. הכל יודעים שבית העלמין הוא תחנה סופית, אך בית החיים הוא חיות.

לשון סגי נהור לא מיועדת רק לא לפגוע, כי אם להשפיע על החשיבה. לעיוור יש מספיק אור, ולחולה יש מרכז רפואי. מי שהלך לעולמו נטמן בבית החיים, ולילה הוא אור. כך מאמנים את הפה לשיחה שיש בה כוח חיובי ועוצמה רוחנית. לשון הרע הוא ביטוי שלילי של הפה. כל ילד לומד מגיל שבע עד שבעים ושבע על לשון הרע. נדמה שזה הלימוד האולטימטיבי שמלווה כל אחד ואחת לאורך כל חייהם. אך האם הלימוד הזה מביא לתוצאות הולמות ביחס לאורך הלימוד?

פה סח מלמד איך מניעים את המציאות בחיוב. במקום לשון הרע אפשר לדבר על לשון הטוב. פה סח אינו מניעה, הוא כוח של דיבור נכון. לשון הרע היא מניעה, לשון הטוב היא הפעלה נכונה של הפה. האימון של פה סח הוא, איך להוציא מהפה את המילים בצורה היפה ביותר והמעודנת ביותר. בחר את הלשון החיובית כדי לבטא את התוכן התקיף ביותר. דיבור של לשון הטוב הוא סילוק של לשון הרע. דיבור של סגי נהור הוא אור של ארבעה עשר, ואור שנמשך מפה סח לכל השנה.