ליל הושענא רבה תשע"ד. הושענא רבה הוא יום מיוחד: מן הצד האחד הוא יום של חרדת דין, יום הדין האחרון לפני החג הגדול, היחוד הקדוש של שמחת תורה. ומן הצד השני – יום הדין הזה הוא כבר חלק מחג הסוכות, בתוך ה"דידן נצח" של הלולב המונף אל על, והסוכה המגינה והמחממת.
הדברים נכתבים אחרי שעות ארוכות בביתו וליד ביתו (אחרי ההתנפלות והגירוש האלים של מי שהיה שם על ידי לובשי המדים) של בעז אלברט. נאלצנו להיפרד מבעז, שמושלך לבור הכלא על היותו יהודי שהחליט שהוא כאן מכח עם ישראל, וממילא הוא כאן בלי לקבל רשות מהפריץ.
הרגשות מעורבים: מצד אחד – הכאב גדול, המשבר ועומק הגלות. אתה עומד ומדבר עם שוטרים ואנשי מג"ב שאומרים לך מפורשות: באמת לא ברור מה אנחנו עושים כאן, אבל אין ברירה אלא לעשות את זה. אין צורך לסרב פקודה, מספיק לא להצליח במשימה. מספיק לא לדחוף כל כך, לא להיות כל כך אלימים. לא הצלחנו לעמוד במשימה המפוקפקת הזו, מה יש? אבל הגלות עמוקה, והיאוש מחלחל: הרי אם אני לא יהיה כאן יהיו כאן אחרים, מסביר איש מג"ב. איך אעזוב את הפרנסה שלי, תוהה אחר. וקשה להם להאמין שאם יהודים יחליטו שהם דואגים ליהודים, ויגידו את זה בקול ובכל הזדמנות, לא יסכים לשתף פעולה עם כיוון אחר – יהיה הרבה יותר טוב. והקושי הזה, התסכול על המעשים הבלתי מוסריים שנעשים, מביאים לכח ואלימות שצריך להפעיל כדי לדחוק את כל המחשבות הצידה, כדי להרגיש שאנחנו ב"משימה" ואסור להבין מה ואיך.
ומן הצד השני – הנצחון גדול: רק אתמול היו כאן אלפי אנשים שבאו לחגוג עם בעז, ולומר בקול שהם בצד שלו ולא בצד של נותני הצוים ומגרשי היהודים. שאמרו בקול גדול: "שלטון החוק" אינו העיקר, העיקר הוא העם היהודי, והשלטון צריך לייצג אותו. אם הגולם קם על יוצרו, והשלטון הופך להיות מה שחונק את העם היהודי – השלטון הוא זה שיידחק הצידה. גם כעת, בתוך הארוע של המעצר, עמדו עשרות יהודים והבהירו לשוטרים האלימים והמבולבלים שהם לא בסדר, שהם עושים מעשה אסור ושהצדק עם בעז שקשור לביתו (תרתי משמע). שעות רבות צריכים היו כוחות גדולים של משטרה להתאמץ כדי להפריד את הקשר הזה (תוך אלימות בריונית המעידה על כך שאין להם בטחון בצדקת מה שהם עושים). הנה יושבים כל ישראל, יהודים רבים, בסוכה אחת של חום יהודי, של אכפתיות אמיתית מיהודים ומהקשר החם שלנו לארץ (ומי שהצטופף בסוכה של בעז יחד עם ההמונים שהגיעו מכל הארץ וגדשו אותה ביום שני הרגיש היטב עד כמה ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת, בשמחה ובטוב לבב).
אז מצד אחד – יש חרדת דין, יש פחד מפני הגלות שעוד לא הצלחנו להשתחרר ממנה, מתחושת הבדידות של יהודים שעוד לא הצלחנו להקרין להם עד כמה טוב, שמח, וכיף (ברוחניות ובגשמיות) להיות חלק מהאכפתיות היהודית, מהחבורה החמה של היהודים הקשורים לקב"ה, לתורתו ולארץ שקיבלנו ממנו במתנה.
ומן הצד השני – אנחנו כבר בתוך הסוכה, אחרי שנשמנו לתוך ליבנו את הערבות היהודית, את השמחה של כולנו יחד, ואת הגבורה של בעז שמתוך חיוך אומר (וננסח את זה במילותיו של הרב כהנא זצ"ל): כמה טוב להיות יהודי טוב!
עם השמחה הזו נגיע בעזרת ה' ליחוד השלם של עם ישראל והקב"ה, לגאולה השלמה.
