על אדמת נכר

על הפסוק בשיר השירים "אכלו רעים שתו ושכרו דודים" דרש רבי משה מקוברין שבימי אלול ותשרי הלב מתמלא ויכולים להשתכר מ"אני לדודי ודודי לי"!

ימי אלול הם מתנה נפלאה בהם ה' מגלה את רחמנותו ואהבתו אלינו. אם בשאר ימות השנה יש ערלת לב שמכסה את ההרגשה של "אני לדודי ודודי לי", הרי שבחודש אלול מתקיים בנו: "ומל ה' אלוקיך את לבבך". יש סיוע מיוחד מאבינו שבשמיים להסיר את הכיסוי ואת אוטם הלב ולגלות את הלב שלנו שמלא הוא באהבת ה'. ומתוך הרגשת אהבת ה' אלינו כך גם אנו אמורים כמים הפנים לפנים להשיב לו אהבה, ולהתמכר ל"אהבה בתענוגים", שהרי שמחת המצוות והרגשת הקרבה לה' היא העונג שלמעלה מכל עונג, "יערב לו ידידותיך מנופת צוף וכל טעם". בימים אלו, אשרי מי שזוכה להשתכר מאני לדודי, להיות בבחינת חולה אהבה: "נפשי חולת אהבתך".

מי שזוכה לגלות את אהבת ה' אליו מגלה גם את האהבה המסותרת בליבו לה', לא שם את מרכז חייו בשאיפות גשמיות וחומריות, אלא אחת היא משאלתו ורק אותה הוא מבקש: "שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו".

מי שזכה לאהוב את ה', נעשה יותר לבבי ואכפתי מכל יהודי. שהרי כל יהודי הוא "חלק אלוק ממעל ממש"! ואם חלילה תעה היהודי ונתנכר לאביו שבשמיים, או אז עלול הוא גם להתנכר ליהודים אחרים חלילה. לא להיות לבבי. לחיות בעולמו שלו באדישות למתרחש אצל זולתו. לא להשתתף בצערו ואף לא לשמוח בשמחתו.

כולנו מחפשים אהבה. כמה חשוב להעניק חום ואהבה לסובבים אותנו, לילדינו, למשפחותינו, לקרובינו, לשכנינו ולחברנו. כל זלזול בלב כלפי יהודי, אפילו בדקות או לא במודע, יוצרת חיץ ומסך המבדיל בקשר הנשמתי לאבינו שבשמיים. לא מתאים לנו להתנכר לאבינו שבשמיים ולא להתנכר לבניו האהובים. כמה נוראה היא ההרגשה של אדם שמרגיש ניכור מזולתו. איזה עלבון צורב הוא הניכור. המתנכר לזולתו מתנכר גם לאוצרות הטוב הגנוזים בנשמתו, מתנכר לעצמו. החיבור האמיתי של כל יהודי לשרש נשמתו ולכל נשמות ישראל יתכן רק בארץ החיים. "אתהלך לפני ה' בארצות החיים".

אדמת חו"ל הטמאה נקראת- אדמת נכר. שם מקום הניכור והריחוק. שם מקום הבדידות והזרות. מקום הקרירות והבדידות. מקום החושך והאפילה. רגיל היה רבי ישראל דב אודסר ע"ה, מזקני חסידי ברסלב בדור הקודם, לומר: "חוץ לארץ זה בחוץ ממש". לא נאה לבן של מלך להיות תקוע מחוץ לארמון, בגשם ובקור. לא מתאים לאף יהודי להיכשל בפגם הברית שכרת ה' עם אברהם אבינו, אהובו של ה' שמצא ה' את לבבו נאמן לפניו: "וכרות עמו הברית לתת את ארץ הכנעני… לתת לזרעו". "כל קדושתנו וטהרתנו וכל יהדותנו תלוי בארץ ישראל" (ליקוטי תפילות לרבי נתן מברסלב זצ"ל, כ').

רק כאן בארץ החיים נזכה לגלות איך תוכו של כל אחד מאיתנו רצוף אהבה לאבינו שבשמיים, ונרגיש את דברי אור החיים הקדוש על הפסוק החותם את פרשת נצבים: "כי הוא חייך ואורך ימיך לשבת על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם". "כי מה לאדם חיים אם לא רצונו יתברך?!" ככל שנזכה לנקות את הלב ולהסיר את חומות הניכור, כך גם נזכה להתחבר לארץ החיים, לרצות את הדבר הגדול ביותר שבזכותו ירחם ה' על ציון, להיות מעבדי ה' האמיתיים שרוצים את אבניה ומחוננים את עפרה של ארץ חיינו, ולחיות את הפסוק: "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר??"

"ואזכה לדרוך ולהשתטח על עפר אדמת הקודש ולרצות את אבניה ולנשק רגבותיה" (ליקוטי תפילות לרבי נתן מברסלב זצ"ל, כ')