עדויותיהן של החיילות שהשתחררו במסגרת עסקת הכניעה מלמדות בפעם המי-יודע כמה את מה שבישראל מסרבים להבין על-אף כל הנתונים הזועקים את האמת כשמש בצהריים – כחו העיקרי של החמאס אינו נובע מיכולות צבאיות, תחכום מדיני או עוצמה כלכלית, הוא נובע מדבר אחד – אוכלוסיה אזרחית העומדת מאחוריו, מאמינה בדרכו ורתומה כולה להצלחתו. העובדה, ולפיה במשך קרוב לשנה וחצי הוחזקו החטופות, כמו גם שאר החטופים בעזה, באופן שלא אפשר לצבא לאתר אותן על-אף כל הפעילות המבצעית שנעשתה בעזה, פעילות שהחריבה אלפי בנינים וגבתה עשרות אלפי הרוגים – עובדה זו נבעה מנתון אחד בסיסי, שישראל מסרבת להכיר בו בגלל אותה קונספציה שורשית, הגורסת שישנו ארגון טרור בשם 'חמאס', וישנה לעומתו אוכלוסיה של אזרחים 'בלתי מעורבים' ו'חפים מפשע', שאינם קשורים לארגון הטרור.
שוב ושוב, שוגים בעלי הקונספציה באשליה הנבובה ביותר, ולפיה הראש הערבי פועל כמו הראש שלהם. מכיון שאלופי צה"ל, ראשי השב"כ ושאר האמונים על מערכת הבטחון הם אנשים חילוניים ברוחם ובהשקפת עולמם, מנותקים ממורשתם ומהשתייכותם לאומה, אשר כל מאווייהם סובבים סביב הטבות חומריות, נסיעות לחו"ל ותענוגי העולם המערבי, בוודאי גם הערבים בעזה הם כאלו. נכון, כמו שאצלנו יש כמה פנאטים שמאמינים בערכים ישנים, כך יש גם אצלם, אבל האוכלוסיה האזרחית הנורמלית – הם בוודאי חושבים כמונו, מאמינים כמונו וחולמים כמונו על וילה עם ג'קוזי. איך אמר שמעון פרס בשעתו, כשרקם את פשע אוסלו – עזה תהיה סינגפור של המזרח התיכון...
אוסלו אינו תהליך מדיני, גם לא מהלך פוליטי. אוסלו היא דת. דת שמאמיניה מקריבים קרבנות אדם על מולך השלום. האידיאולוגיה של אוסלו בנויה על שתי הנחות יסוד, שבלעדיהן כל מגדל הקלפים מתמוטט. האחת היא שלעם ישראל אין יעוד, אין תכלית, אין חזון, וכל רצוננו מסתכם בחופשת סקי בשוויץ שלוש פעמים בשנה. השניה היא שניתן לאלף גם את ה'פרטנר' הפלשתיני לאמץ את אותה השקפה. את ההנחה הראשונה כמעט והצליחו להנחיל, אלא שחסדי ה' ורחמיו מנעו זאת בזכות ההבטחה, כי התורה לא תשכח מפי זרעו. אל מול שטיפת המח הממסדית בת מעל שבעים השנה שנסתה להקים כאן עם ככל העמים, שפל ככל השפלים – מול זה קמה תנועה של יהודים גאים במורשתם, שלא הלכו שבי אחר העגל של אוסלו. וגם כאשר נראה היה שהיהודים מתפתים אחר הבטחות ה'שלום' – ההנחה השניה, ולפיה גם האויב הערבי אינו שואף אלא ל'חיים טובים' נוסח פרס – התנפצה אל סלע המציאות, כי לא על הלחם לבדו יחיה הערבי, גם לא על חשבון הבנק.
לא כל ערבי בעזה הוא מחבל שיורה כדורים ומניח מטענים. לא כל ערבי בעזה הוא חבר פעיל בחמאס. אין צורך בכך. כל מה שהם צריכים זה אוכלוסיה שנותנת גב למחבלים, מעניקה להם סיוע, חסות ותמיכה. רק כך הם יכולים לחטוף יהודים ולדעת, כי ניתן להסתיר אותם בקרב האוכלוסיה. רק כך הם יכולים לנצח את ישראל במלחמה על-אף כל היתרונות של ישראל במישור הטכני.
כל עוד לא יפנימו כאן, כי המלחמה אינה נגד 'החמאס', כי אם נגד הקולקטיב הערבי, כל עוד לא יפנימו בעזה, כי אותה אוכלוסיה המעניקה את הגב למחבלים – היא שתסבול ישירות מכך, ושעל דעת כן ישראל פועלת בקרבה – שימותו כמה שיותר מהם, שיסבלו כמה שיותר מהם, שיושפלו כמה שיותר מהם – כל עוד נמשיך להלחם ב'טרור' ולא באויב הערבי, ב'חמאס' ולא באוכלוסיה העזתית, כמו גם ביהודה ושומרון, בגליל ובנגב – נמשיך להפסיד במלחמה ולהגיע לעסקאות מחפירות.
צריך רק לפקוח עיניים ולהביט אל המציאות. אבל בשביל זה צריך קודם לפתוח את הראש ולהבין סוף סוף, כי לא סכסוך נדל"ן מתרחש כאן, כי אם מלחמת דת. הבעיה היא שבשביל להבין את האויב, צריך קודם להבין את עצמנו. ובשביל זה צריך לשוב אל ה' באמת. כמה דם צריך עוד להשפך, כמה תבוסות והשפלות צריך עוד לעבור, עד שיכירו ראשי המדינה במהלך הבלתי-נמנע של ההיסטוריה?
